[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עמדתי מולו, זרועותיי מונחות לצידי גופי ברפיון, כאילו אין
בינן לבין הגוף השייך להן דבר, עיניי מושפלות לקרקע, גבי
כפוף. פניי היו אדומות, אולי מבושה, אולי מכעס כבוש עליי
ועליה. רצון עז קרא לי לברוח, לרדת במדרגות ולשכוח שאי פעם
הכרתי את האנשים האלה. אבל הייתי חייב להיות כאן והיא ידעה את
זה.
תדהמה אחזה בפניו. מאות קילומטרים עמדו בינינו כבר יותר מעשר
שנים. מבטו ההמום סקר את גופי מלמעלה למטה שוב ושוב, חדר מבעד
לבגדי המעצבים ספוגי המים שלבשתי. רעם נשמע בחוץ והדהד בין
קירות הבניין, עובר לתוך ראשינו. ואולי החשמל העצום שעמד
בינינו הוא שיצר את הפיצוץ העז.
"השתנית," אמר ונכנס חזרה לדירה. לא יכולתי לזוז ממקומי,
רגליי לא נשמעו לי.
"אתה נכנס?" שאל, "בשביל מה באת לכאן, כדי לעמוד כמו גולם
בכניסה?"
נכנסתי לדירה הקטנה. תמונותיהם של הרבנים הדגולים, גדולי
הדור, הזדקרו אליי, מחייכים בעליונות. "אנחנו כאן ואתה שם,"
לחשו בראשי, "סילקנו אותך ותפסנו את מקומך. אתה לא תנצח, אל
תנסה. מצפה לך אכזבה מרה".
ניסיתי למצוא שינוי קל בבית. אולי חפץ שעבר מקום, רהיט שנקנה,
בכל זאת עברו כבר עשר שנים, אבל דבר לא השתנה. לא סימן טוב
ככל הנראה.
"איפה אמא?" שאלתי, "היא לא יוצאת בדרך כלל אחרי שמונה
בלילה".
"יש לה שיעור תורה כל שני וחמישי," ענה והתיישב על הכורסה
החומה שלו. קצת יותר מרופטת, קרועה בקצוות, אבל אותה כורסה.
נזכרתי בימים שבהם הייתי מתיישב על ברכיו והוא היה מקריא לי
סיפורים, החל מאגדות קלאסיות רגילות כמו "כיפה אדומה", שסיפר
לי עד גיל שבע, וכלה בסיפורי הצדיקים הנסתרים שחי בתוכם מאז.
סיפורי המשפחה היו החוט המקשר היחיד שלא השתנה. אותם סיפורים
שחזרו שוב ושוב עד שביקשתי מאבא לא לשמוע אותם עוד.
הוא נאנח. "עמי, מה קרה לך? היית ילד כל כך טוב, צדיק מוחלט.
למה עזבת אותנו ככה? היינו באמת הורים גרועים עד כדי כך? איך
יצא מהילד הקטן שלנו, מאור העיניים שלנו, דבר כזה?"
נשמתי עמוק. המילים שאמר פגעו בי והוא ידע זאת. "שנים לא
התראינו וזה כל מה שיש לך להגיד לי? אתה לא יכול לחכות אפילו
דקה ולשמוע למה בכלל חזרתי לפה? אתה חייב להיות כזה..." עצרתי
את עצמי. לא בשביל לריב באתי.
"אז על מה אתה רוצה לדבר," הרים את קולו, "אולי על זה שלא
ראינו אותך כבר עשר שנים, שברחת מאיתנו כאילו אנחנו מצורעים.
אולי על זה שזנחת את כל מה שלימדנו אותך, את תורת אבותיך,
ויצאת לתרבות רעה. כמו הבהמות האלה, הרפורמים, שקוראים לעצמם
יהודים, השם ישמור. יותר גרוע מגוי אתה, יותר גרוע מבהמת
השדה, שלא בחרה להיות מה שהיא".
הדלת נפתחה והיא עברה דרכה רגע לפני שיצאתי מכליי, כפי שלא
קרה שנים רבות. למזלי גם קטעה את נאומו, שהורכב בעיקר
מציטוטים של הרב הגדול אמנון יצחק, איש רך, זורע שלווה ושלום.
היא נשכה את שפתיה בחוזקה וניגשה אליו. "מה הוא עושה כאן?"
שאלה, מתאפקת לא לצעוק. בת מלך נאווה ואצילה כמוה לא יכולה
להרשות לעצמה לצעוק ולהכתים את שמם של היהודים בקרב הפריצים
החילונים.
"שלום גם לך," אמרתי, "הוא הגיע לכאן כדי לנסות להתפייס, אבל
כנראה שהוא לא היה צריך". נסוגותי לכיוון הדלת, שנותרה פתוחה.
כשעברתי אותה עצרתי. לא יכולתי להמשיך כשדורותי מצפה למטה
לתשובה. היא החלה לסגור את הדלת כשנסוגותי אחורה. הסתכלתי על
פניה, שלא היו זועמות עוד. הכאב שהשתקף מעיניה היה בלתי נסבל.
אלוהים, איזה סבל העברתי אותם. "טוב, אם אני כבר כאן," חשבתי,
"על החיים ועל המוות..."
צעדתי פנימה. היא נהדפה מעט אחורה בהפתעה. "לך מכאן, אנחנו לא
רוצים אנשים כמוך אצלנו," אמרה, "צא החוצה ואל תחזור,
אפיקורס, חילוני."
התעלמתי ממנה וחיפשתי את אבא בחדר הקטן, אבל הוא נעלם. כנראה
התפלל על נשמתי בחדר השני או התקשר לרב שלו כדי לברר מה עושים
עם היצור הזה שהגיע פתאום ו... "די, זה לא בריא," חשבתי, "אני
כאן בשביל לספר להם, לא לפתוח פצעים ישנים. חוץ מזה, יש צדק
בדבריהם. אני באמת הכאבתי להם. פגעתי בהם יותר מפעם אחת."
"אני לא ערפד ואי אפשר לא להזמין אותי ולצפות שאחכה בחוץ,"
אמרתי בשקט, "את יכולה לקרוא לו בבקשה? יש לי משהו חשוב להגיד
לשניכם."
"איך הוא מדבר, איך הוא מדבר," לחשה וגלגלה את עיניה השמיימה,
"לא השתנית אפילו קצת בשנים האלה. אולי אתה כבר לא שם עגילים
באף ובלשון והשם יודע איפה, ואתה לבוש קצת יותר נורמלי, אבל
אתה עדיין אותה בהמה שהיית, בלי שום ערכים." ואני עוד קיוויתי
שהם ייתנו מבט בבגדים שלי ויבינו שהצלחתי, כמה תמים מבחינתי.
"מוזר, לפני כמה דקות בעלך אמר לי שאני נראה שונה," אמרתי,
"אני באמת מנסה, בבקשה, אם לא הייתי משתנה לא הייתי כאן,
תקשיבי לי. אני באמת מנסה..."
"להרוג אותנו," אמרה בצרידות, מחניקה את הצעקה בגרונה, "בכל
פעם שאתה מדבר אני מרגישה קרובה קצת יותר למוות. די, תעזוב
אותנו במנוחה, לך, תחיה את החיים שלך ותעזוב אותנו..."
"עמי?" קראה עלמה, שיצאה מהחדר הסמוך, "עמי, חזרת". היא רצה
אליי, הושיטה את זרועותיה וכמעט חיבקה אותי, כשהוא תפס בזרועה
בשתי ידיו, מונע ממנה להתקרב. "הוא לא חזר," הוא אמר, "הוא
עדיין רחוק ואם זה תלוי בי זה יישאר ככה".
"עלמה," אמרתי בקול רועד, שמסתיר אך בקושי את התרגשותי,
"תחזרי לחדר, תקשיבי להם. את יודעת מה הם עושים למי שמתנגד
להם".
"שיט, זה היה הכרחי?" חשבתי, "אני באמת חייב לעבוד על הקטע
הזה של שליטה עצמית." זה היה מוגזם. איך אנחנו נגיע לעיקר,
בלי ליפול למוקשים האלה?
"זהו זה," הוא אמר, "אתה לא תיכנס לבית שלי ותהפוך את הבת שלי
להיות כמוך, אתה שומע? אתה לא תדרוך עליי ו...ו...תש...פיל
אותי," הוא תמיד גמגם בשעת כעס. תהיתי מתי זה יחזור, בעולם
הזה הכול נשאר אותו דבר, קפוא במקום. "עכשיו אתה תלך
אח...חורה ותצ...צא לרחוב לאיפה שאתה שיי...יך, ועד שלא
תשת...תנה ותיתן לי כב...וד אתה לא חוזר".
"אני מצטערת," אמרה עלמה, התמהמהה מעט, מתלבטת מה לעשות,
וחזרה לחדר מובסת. הוא הלך אחריה ונעל את הדלת.
"אני אצא, אל תדאג," אמרתי, "אבל לא לפני שאני אגלה לכם מה
באתי להגיד".
"מהמשפט הזה אף פעם לא יצא לנו טוב," אמרה, "מה קרה, מצאת עוד
דרך לאמלל אותנו? לא יכולת לעשות את זה רחוק מכאן, אתה חייב
לבוא ולדחוף לנו את זה לפנים? מה הפעם? אולי אתה הומו, תמיד
נראית לי כזה".
"שאלוהים יעזור לי," חשבתי, "הוא חייב לעזור לי. אני לא יכול
יותר". השנאה הזאת בקולם, בעיניהם, לא יכולתי לסבול אותה,
כאילו חזרתי לגיל שמונה עשרה. "חייב להמשיך לדבר, אולי
כשישמעו מה יש לי להגיד הם יפסיקו".
"בת כמה עלמה עכשיו? תשע עשרה, לא?" שאלתי.
"מה עלמה עכשיו, מה?" פניה האדימו, "תגיע לעיקר. אל תערב אותה
בזה".
"אני מנסה להמשיך," אמרתי, "בת תשע עשרה. זה אומר שעכשיו היא
מחפשת שידוך, לא? ואתם תמצאו לה, אני בטוח, מישהו ממשפחה
טובה, תלמיד חכם, והם יולידו לכם צדיקים קטנים, שיתרוצצו בבית
ויפיצו אור, כמו בסיפורים שסיפרת לי פעם".
"בעזרת השם," אמרה, "מה רע בזה? למה אתה תמיד צוחק על כל מה
שיקר לנו. אתה נגד כל מה שנכון ואמיתי".
"לא צחקתי, אני מנסה להגיד משהו. ואם הילדים לא צדיקים, אז
האור נכבה ואלוהים... סליחה, 'אלוקים' נוטש, זה מה שאמרתם לי
פעם, לא?"
"נכון, כי האור של הילדים נובע מהנשמה היהודית הטהורה שלהם,
ואם הם נחשפים לכל הטומאה הזאת מהטלוויזיה ומהתשקורת שלכם, הם
הופכים להיות חילונים קטנים, מלאי מחשבות תועבה", אמר אבא.
"ואם אני אספר לכם על ילד אחד, טהור ויפה כמו שאתם קיוויתם
שאני אצא, ילד מדהים, שכל התשקורת שבעולם לא תוכל להרוס?"
"מה אתה אומר?" שאלה אמא, "מה אתה מנסה להגיד?" אבא התיישב על
הכורסה שלו והסתכל עליי כמו גלאי שקר, בודק סימנים קטנים
לחוסר אמינות. מבטו היה אטום, כמו באותו יום, שאמרתי לו שאני
לא ממשיך לישיבה ואני מעדיף להתגייס.
"אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר ועל מי אני מדבר," אמרתי,
קולי חנוק מדמעות. הוצאתי את הטלפון הנייד מהכיס וחייגתי. "זה
בסדר, את יכולה לעלות, אמרתי להם."
קול הפסיעות הרכות קטע את השקט ששרר בפעם הראשונה בינינו.
צפיתי בה מתקרבת לעברי, על פניה חיוך נבוך ובידה...
"אבא, אמא, אני רוצה שתכירו את דין, הנכד שלכם," אמרתי במתח.
"אם הם יעזו, אפילו רק לרגע, אם יהיה רמז קל לכך שהם יעבירו
את הילד שלי, הנכד שלהם, את מה שהם העבירו אותי, אם הם יגידו
אפילו משפט אחד כמו 'דין זה לא שם טוב לילד, זה גורל רע', אני
הולך משם ולא חוזר," חשבתי.
"שלום," אמרה דורותי, מבטאה האמריקני הדהד בזרותו בתוך הבית,
חודר לאוזניהם, כמו כלב שמירה המחפש סימנים קלים שבקלים לגנב
המתקרב. "נעים לראות אתכם סוף סוף, עמי סיפר לי המון עליכם.
אני מצטערת אם העברית שלי לא טובה. למדתי לפני הרבה שנים,
בהיברו סקול אוף ניו יורק. זה היה חשוב לאבא שלי". היא הושיטה
את ידה בנימוס, חיכתה לתגובה. משראתה שלא נענתה החזירה אותה
למקומה והסמיקה. "מצטערת, עמי הסביר לי שאסור ל...לחיצת ידיים
לנשים... מגברים. מצטערת, אני מבינה".
כרכתי את שתי ידיי סביב גופה גם כהתרסה, אבל גם כדי ליצור
חוצץ בינה לבינם. הם נעו באי נוחות. יכולתי לשמוע את
מחשבותיהם: "מי יודע מה הקשר ביניהם, אם הם בכלל נשואים, או
שהיא בכלל לא יהודייה אמיתית, או לא סתם עוד רפורמית כופרת".
"אלוהים, עשה שלא אתחרט על כך שניסיתי," חשבתי. בשביל דורותי
אני אעשה הכול, גם אם היא לא מבינה מה היא מבקשת.
"אתם רוצים להחזיק אותו?" שאלתי, "את הנכד שלכם?"
"כן, אני רוצה," אמרה אמא והושיטה את ידיה. זיכרון ילדות צף
בי, הריח של גופה כשחיבקה אותי, הקול הנעים שבו שרה לי שירי
ערש. איך ייתכן שאנשים משנים את עורם כל כך בקלות? כל עוד
הייתי ילד קטן, שאמר להם "כן" על כל דבר שביקשו, הייתי המלאך
שלהם, תכלית הבריאה. אבל ברגע שהגעתי לגיל ארבע עשרה והבנתי
שדרכי היא לא דרכם, הם החליטו להציב את אמונתם מעל רווחת
ילדם, והחליטו שמבחינתם הם יגדלו ילדה אחת מושלמת ולא שני
ילדים חצויים.
היא החזיקה אותו בשתי ידיה בחוזקה, כאילו פחדה שאם תרפה אפילו
לרגע יישמט על הרצפה הקרה וחייכה אליו במתיקות, שמופיעה אצל
אנשים כשהם רואים תינוק. דין חש את המגע החדש והתעורר, ולמרות
שהיה בגיל שבו מתחילים לזהות אנשים חדשים ולהתרחק מהם, הוא
מתח את איבריו וגרגר בנחת, כאילו היה בזרועות אמו שלו. סבו
התקרב אליו מעט, חקר אותו מלמעלה וליטף את שערו הרך, שהחל
לצמוח. "תני לי להחזיק אותו," ביקש. אמא התרחקה ממנו מעט. "לא
עכשיו," אמרה, "עכשיו הוא עם סבתא".
דורותי הסתכלה עליי ואמרה בלי קול "told you so". שעה קודם
לכן עוד רבנו במכונית. "אתה תראה, הם לא יוותרו על הקשר שלהם
עם הנכד, גם אם הם יצטרכו להתפשר פה ושם," אמרה באנגלית.
עברית לא היה לה נוח לדבר עדיין באופן שוטף, למרות שחזרה
ללמוד לאחר שנים. תכננו לחזור לארץ, כי היא רצתה "שהילד לא
יהיה תלוש ויהיו לו שורשים אמיתיים", והסבא והסבתא החדשים
והשורשיים היו מקום טוב להתחיל בו.
"את לא מכירה אותם," אמרתי, "הם לא מתגמשים. מבחינתם אני
האויב המושלם, דווקא בגלל שאני הבן שלהם. מבחינתם צריך לסקול
אותי באבנים, אז תתארי לעצמך מה הם ירגישו כלפייך או כלפי הבן
שלנו. אני לא רוצה לערב אותך באמצע, זה לא הוגן, את לא יודעת
מה מצפה לך".
היא הצביעה על דין, שנם על הכיסא שלו, בלי לדעת איזה כבשן של
אש עוברים הוריו בשבילו. "זו זכותו וזה הוגן רק בשבילו,"
אמרה, ואני קמתי ממקומי ויצאתי לתוך הגשם, ללא מטרייה או
מעיל.
עכשיו אנחנו עומדים, הם מחבקים אותו ומקבלים אותו וכל תפיסת
העולם שלי מתערערת. אולי טעיתי, אולי הם לא ישאלו...
"הוא עבר ברית מילה, נכון?" הוא שאל במפתיע, והיא העבירה את
דין בחזרה לידי דורותי.
"כן, הוא עבר ברית מילה, בגיל שמונה ימים, עם מוהל מוסמך,"
אמרתי. ניסיתי את תרגילי הנשימה שלמדתי נגד לחץ, נשמתי עמוק
ונשפתי אבל הבטן שלי לא נרגעה.
"כן, בטח, ברית. אי אפשר בלי זה. לא הייתי מסכימה לאף דבר
אחר," אמרה דורותי.
"דורותי יותר מקפידה מכם," אמרתי, "מהרגע שדין נולד היא
החליטה שהוא יזכה לחינוך יהודי ושיהיו לו היסטוריה ושורשים".
"בטח שתהיה לו היסטוריה," אמר, "שני ההורים שלו יהודים, לא?"
שאל בנינוחות מדומה. סוף סוף השתיל את השאלה שביקש לשאול
מלכתחילה.
ואיך אני יכול לענות לזה? התשובה המתפלספת תרגיז אותם,
העובדות ילהיטו את האווירה לא פחות. שקר לא בא בחשבון. אני לא
מתבייש בדורותי או בחיים שהקמתי לעצמי.
"שנינו יהודים. אני על פי ההלכה והיא מבחירה," אמרתי. התשובה
המתפלספת נבחרה אם כך. לא יכולתי לברוח מהעימות הזה. אם כך,
לפחות התשובה הזאת תוציא אותי בכבוד מכל הסיפור.
"אז היא גיורת?" שאלה, מבטה ישיר, חודר לתוך עצמותיי. הרגשתי
כאילו אני בחקירת משטרה, כאילו ביצעתי פשע נורא, ודמי רתח
בקרבי. הם לא יגרמו לי לחוש שוב כך.
"לא בדיוק, היא נולדה לאב יהודי ולאם קתולית חילונית, שהחליטו
לגדל אותה עם שיח חג מולד וחנוכייה, ככה שהיא תחליט בעצמה
לאיפה היא רוצה להשתייך. והיא בחרה בסוף, אתם יכולים לנחש
מה". הם לא ענו. לרגע מהיר יכולתי לראות עצב בעיניהם, שנעלם
באותה מהירות שבה הופיע. "אם היא לא התגיירה, היא לא
יהודייה," אמר והיא הנהנה בראשה.
"היא חיה כמו יהודייה, עושה קידוש בשבת, מדליקה נרות, אפילו
מנדנדת לי להניח תפילין והיא לא יהודייה? למה אני יותר יהודי
ממנה, כי אני יצאתי ממך?" אמרתי. ניסיתי לשלוט בכעס, שהלך
והתעצם. לא רציתי לצעוק בנוכחות דורותי או דין. לא אהבתי את
עצמי ליד האנשים האלה, את האדם שהפכתי להיות. אבל אני הזהרתי
אותה, אמרתי לה מה יהיה. היא לא מכירה אנשים כאלה, היא לא
יודעת מה זה להיות קנאי לדתך, לאמונתך, להציב אותה לפני כל
דבר אחר, אפילו לפני ילדיך או נכדיך. בעולם שלה קנאים לא
קיימים. לא יכולתי עוד להרשות לעצמי להאמין במה שהלב הטוב
והגדול שלה אמר לה, שרוח ההורות יכולה לנצח את רוח האמונה בת
אלפי השנים, ששרדה אינספור מבחנים דומים לפני כן ורק צברה עוד
ועוד כוח עם כל אחד מהם. סיפורים כמו שלי היו ויהיו עד קץ
הימים, למה לא הקשבתי ללבי שלי?
הלכתי כמה צעדים קדימה והסתרתי בגופי את דורותי ואת דין,
כאילו הגנתי עליהם מפני כדורים תועים, גבי כפוף ועיניי רושפות
מזעם. התכוננתי לברוח, לקחת את דין בחטף מידיו ולצאת מהמקום
הזה, מהחיים של האנשים הזרים האלה, שלא יכולים לפגוע בי או
בקרובים אליי עוד. ואז שמעתי קול דק של התייפחות, נישא מעבר
לדלת הנעולה על סורג ובריח.
עלמה, שכחתי את עלמה. שכחתי את אחותי.
הסתכלתי על דורותי ורק אז שמתי לב למבט שנעצה בי. היא אף פעם
לא ראתה אותי כך. תמיד הייתי רגוע, כמעט אוטיסט בהתנהגותי
לעתים קרובות. כשעזבתי את הבית, נטשתי גם את הכעס ואת השנאה,
וגם בתקופות הגרועות ביותר, תקופות של מצוקה ושל רעב, כל
שהייתי צריך לעשות הוא לשוות לנגד את עיניי את הוריי, אנשים
שנתנו לשנאה להשתלט על חייהם, או את עצמי כנער, כשהכעס היה
הכוח המניע של חיי. זכרתי את האדם שהייתי אז, את הכאב הרב
שחשתי ללא הפסק. לא יכולתי לעמוד בסיבוב חוזר. כמוהם אני לא
אהיה, לא משנה כמה גנים משותפים אנחנו חולקים.
בכיה של עלמה החזיר אותי לימים שבהם אני הייתי מבכה את קיומי
בחדר, שונא את עצמי ואת העולם. לא יכולתי להרשות לעצמי לזנוח
את עלמה כך, לא הפעם. הסתובבתי לדורותי, כדי להזין בעיניי את
המראה שלה מחזיקה את דין. אם זה לא ירגיע אותי, יחזיר אותי
לתלם, אני לא יודע מה כן. חייכתי אליה חיוך אוהב והושטתי את
ידיי. דורותי הסתכלה עליי בחשש, אך הפשירה מיד אל מול החיוך
והעבירה את דין לידיי. הסתובבתי בחזרה. "או.קיי, תקשיבו,"
אמרתי, "זו העסקה: קחו אותה או שנעזוב אתכם לתמיד, תחליטו אתם
מה עדיף לכם. אתם מקבלים את דורותי ואת דין בלי שאלות
עוקצניות, בלי לכעוס ובלי לשפוט, ובתמורה תקבלו נכד אחד מושלם
וטהור ועוד נכד או נכדה שעכשיו גדלים בבטן של דורותי. אני
מזהיר אתכם, אתם תאבדו את המשפחה שלי אם לא תסכימו. תחשבו טוב
טוב." הוא הסתכל עליה במבט מבולבל, עייף. "אני לא יכול לענות
לך עכשיו, אתה יודע איך זה. אני חייב לשאול מישהו, לבדוק מה
צריך לעשות. אתה אולי ברחת אבל אנחנו התחייבנו לכל החיים."
היא לא ענתה, הסתכלה בשקט על בטנה של דורותי, מדמיינת אותה
מתנפחת.
"זה אומר 'לא'," אמרתי, "יש גבול. אנחנו מדברים פה על קשר עם
הנכדים שלכם, אתם באמת צריכים לשאול רב על זה?"
"עמי," לחשה דורותי באנגלית, "אתה לא יכול לעשות את זה. אתה
לא יכול לקחת מהילדים שלך את הקשר עם הסבא והסבתא שלהם. הם
מאמינים, אני יודעת איך זה. אם הבן שלי יחליט לצאת עם גויה
הייתי מגיבה ממש כמוהם."
"לא, דורותי, אני מכיר אותך," עניתי בעברית בקול רם וברור,
שאוזניהם יקלטו את דבריי ללא אי-הבנות, "אולי היה קשה לך עם
זה שהבן שלך לא הולך בדרך שלך, אבל את היית מתגברת על זה
ומתעלה על עצמך. לא היית רוצה להרחיק את הבן שלך מהבית. את לא
יכולה להבין את זה, כי את יותר אנושית מדתית, אבל יש אנשים
שחשובים להם יותר עקרונות."
אמא רכנה קדימה, ניסתה להגיד משהו, אבל לא הצליחה. היא לקחה
את ידו, ניסתה לשאוב ממנו כוח. הסתכלתי עליה ואמרתי "אמא, אני
נותן לכם הזדמנות אחרונה."
"עמי, אתה מכריח אותם לבחור," אמרה דורותי, "עכשיו אתה מעדיף
עקרונות על פני אנשים. אתה לא יכול להכריח אותם לבחור."
"את יודעת מה?" עניתי, הפעם באנגלית, "הגיע הזמן שיבחרו. בפעם
האחרונה אני בחרתי בשבילם. ואני מעדיף להגן על המשפחה שלי ולא
על שלהם. איך זה להעדיף עקרונות?"
יבבה נוספת נשמעה מהחדר, אבל הפעם ידעתי. לא רק אני מוטל פה
על כף המאזניים. אשתי, שלא יודעת לאן נקלעה, והילדים התמימים
שלי. אם אני אשאר כאן, לא יעבור זמן עד שינסו למשוך אותם
לעולמם, והם אף פעם לא יהיו אזרחים שווי זכויות בעולם הזה.
הגיורת והממזרים. יכולתי לשמוע את זמזום הרכילות.
"אני אפרד מעלמה ואעלם לכם מהחיים לנצח," אמרתי והושטתי את
ידי, והוא הסב את מבטו העייף ממני. "המפתח", אמרתי. הוא הושיט
לי אותו והלך הצידה, פינה לי את הדרך.
"עמי, אני לא מסכימה," אמרה דורותי, "אנחנו נהיה כאן עד שאתה
תסדר את זה. אני לא אוותר לך כל כך בקלות."
"דורותי," עניתי, "אני לא נשאר כאן ואין פה ויכוח. את לא
יודעת במה את מסתבכת, כמה פעמים אפשר להגיד את זה? את לא
יודעת מה הם עושים לנשמה, איך הם מנמיכים אותך עד שאתה הופך
להיות קטן כמוהם. אמרת שננסה, ניסינו וזה לא הצליח."
"עמי..." התחילה להגיד.
"דורותי, אין ויכוח, לא הפעם, זה לא העולם שלך, זה העולם שלי.
הילדים יוכלו להתקיים גם בלי סבא וסבתא," אמרתי לאט, מדגיש כל
מילה, והסבתי את מבטי ממנה. ניגשתי לחדר ופתחתי את הדלת.
סקרתי במבטי את החדר. לכאורה לא השתנה. אותו צבע על הקירות,
אותה מיטה, אותה ספרייה, אפילו כיסויי המיטה היו זהים. אבל על
הספרייה לא נחו עוד הספרים הישנים שלי. כנראה נחו להם במזבלה
בין שקיות במבה ריקות וכיכרות לחם מעלות עובש.
עלמה ישבה על המיטה, ידיה על ברכיה. ישבתי לידה ונגעתי בכתפה.
היא נרתעה מעט. בכל זאת, אחרי כל ההתרגשות, הייתי גבר זר שנגע
בה, לא אחיה שגדל במקביל אליה במשך עשר שנים.
"חשבתי שאתה חוזר, כמו שהבטחת," אמרה.
"אני יודע," אמרתי, "והתכוונתי לזה. אבל החיים, את יודעת,
יותר חזקים מכולנו".
"אז למה לא התקשרת לפחות, שהייתי יודעת שהכול בסדר איתך, שולח
מכתב, משהו?" שאלה ועיניה דומעות, "אתה יודע כמה פעמים אני
ישבתי בחדר הזה ולא ידעתי אם אתה חי או מת?"
"את יודעת כמה פעמים ניסיתי להרים את הטלפון ולהתקשר. בהתחלה
לפחות מאתיים פעם ביום. כמעט בטוח שהם היו עונים לטלפון. לא
יכולתי לשמוע את הקול שלהם. לא הייתי חזק מספיק. ואת היית
ילדה קטנה אז, מה הייתי עושה? שולח לך מכתב שהם היו פותחים
ישר וקורעים תוך שנייה? ועכשיו יש לי את אשתי לחשוב עליה, את
הילדים שלי. אני לא יכול להרשות להם לעשות למשפחה שלי מה שעשו
לי".
היא ניגשה לחלון והסתכלה החוצה על האנשים הרצים לתפוס מחסה
מפני הגשם הכבד שניתך לאור מנורות הרחוב. "אני מתחתנת," אמרה
וקולה כמעט לא נשמע, "בעוד שבוע".
ניגשתי אליה, הושטתי את ידי ושאלתי, "אפשר". היא הנהנה בראשה.
חיבקתי אותה בחוזקה. היא כרכה את ידיה סביבי. חשתי את דמעותיה
מרטיבות את צווארי ואת גופה רועד. ישבתי על המיטה. "מזל טוב,"
אמרתי, "מזל טוב, נכון?"
"כן, מזל טוב," היא חייכה, "הוא בחור טוב באמת. כבר מההתחלה
רציתי אותו והוא רצה אותי. הוא הבחור הראשון שהשדכנית הכירה
לי, כאילו זה גורל."
"איך קוראים לו?" שאלתי.
"משה בוכריס," היא ענתה.
"עלמה בוכריס," אמרתי בחיוך, "שם יפה. רגע, זה לא ההוא
שהיה...? זה בטח הוא. עלמה, את יודעת מי זה?"
היא הנהנה. "הוא סיפר לי כל מה שעבר עליכם. הוא לא כזה עכשיו.
הוא רוצה להקים משפחה יהודית אמיתית."
"איך נפלו גיבורים," אמרתי, "את יודעת, הוא היה יותר קיצוני
ממני. אנחנו היינו אימת המורים. עישנו להם מול הפנים. מעניין
אם יש לו עדיין את הקעקוע".
"הוא הוריד אותו לפני שנתיים," אמרה.
"אה, יפה, טוב. הוא באמת בחור טוב. אלוהים, לא ראיתי אותו
מגיל שבע עשרה, אני לא מאמין," אמרתי, "אני שמח שהוא מצא את
עצמו, למרות שאני בטוח שהוא לא אומר את זה עליי".
"אז תבוא לחתונה? בבקשה, תגיד לי שתבוא," אמרה בתחינה, "אני
מבטיחה, שאמא ואבא לא יגידו כלום ולא יוציאו מילה. אני אדאג
לזה. וגם לא לאשתך".
לא ידעתי מה לענות. רציתי להגיד "כן", אבל שפתיי לא נשמעו לי.
המחשבה, שאני אראה אותם שוב. לא אותם, אותו, הנשים הרי יהיו
בחלק אחר של האולם, וזו בעיה אחרת. דורותי תהיה לבד איתה ואני
לא אוכל להגן עליה.
"אתה לא תגיע," אמרה, "תשכח שביקשתי. אז מה עכשיו, עוד עשר
שנים לא לראות אחד את השני? אני לא אכיר את האחיין שלי
והאחיינים שלך לא ידעו שיש להם דוד?"
הושטתי את ידי לכיס והוצאתי פתק קטן. "קחי," אמרתי. היא לקחה
את הפתק וקראה אותו. "מה זה?" שאלה.
"הכתובת של המלון שלנו בארץ והטלפון הנייד שלי. אנחנו נישאר
פה כמה שבועות בארץ, תבואי לבקר, תראי את האחיין שלך," עניתי,
"תביאי גם את בוכריס, אם הוא ירצה לבוא".
"ואחרי שתעזוב?" שאלה, "בעוד כמה שבועות אתה תחזור למקום
שממנו שבאת ואז אני לא אראה אותך מי יודע כמה זמן".
"תקשיבי לי," אמרתי, "אני לא עוזב אותך הפעם. ואת מספיק
מבוגרת בעצמך לשמור איתי על קשר. אני אתקשר אלייך ואת תתקשרי
אליי, לא כמו פעם".
"אני סומכת עליך," אמרה וניגבה את הדמעות שהמשיכו לזלוג, "אתה
אף פעם לא ידעת לשקר," היא חייכה. "אני רואה בעיניים שלך כמה
אתה אוהב אותה, אז כל זה היה שווה, לא?"
"במחשבה לאחור, כן," עניתי, "לא הייתי משנה כלום. את יודעת,
בניתי לעצמי חיים טובים שם בחוץ".
"אבל למה כל כך רחוק?" התפרצה פתאום ואני נבהלתי מעוצמת הקול,
"ואיך בנית את החיים האלה? אני לא יודעת עליך כלום, אני לא
יודעת מה עשית כל השנים האלה, מה אתה בכלל עושה היום. איך
הכרת אותה, מתי התחתנתם, לא היינו חסרים לך אפילו מתחת לחופה?
יש לי מיליון שאלות לשאול אותך. בבקשה, תישאר עוד קצת". היא
התיישבה לידי. "אני מאמינה לך שאתה רוצה לשמור על קשר," אמרה,
"אבל גם בפעם הקודמת אתה התכוונת לזה ותראה לאן הגענו. איך
אמרת, 'החיים חזקים יותר מכל דבר'? אתה יודע שכשגרים רחוק אין
אפשרות לשלוט על קשר והכול יכול להיהרס תוך שנייה. אל תיסע".
דיברתי בקול שקט וברור, שתבין שאני רציני. "תקשיבי, עלמה, אני
לא הילד שהייתי לפני עשר שנים, אני אדם מבוגר. המציאות
השתנתה, אני ואת התבגרנו, ואין צורך שנחזור על אותן טעויות".
"לפי מה ששמעתי עכשיו, שום דבר לא השתנה, כלום. אתה עדיין
בורח מהם. מההתחלה לא רצית להיות כאן, אפשר להיות עיוור
ולראות את זה. חיפשת תירוצים לברוח. הפעם הם לא היו כל כך
גרועים, נכון? לא משהו שאתה לא יכול להתמודד איתו," אמרה בשקט
אף היא. פתחתי את פי, מוכן לתשובה מהירה, אבל לא הצלחתי
להוציא הגה. לא נמצאה לי תשובה הולמת.
"אתה רואה," אמרה, "אין לך מה להגיד. אתה יודע שאני צודקת".
"אני אחזור," אמרתי שוב, "אני אחזור כי... כי אני אדם בוגר
ויש לי אחריות כלפייך וכלפי ההבטחה שלי".
היא חזרה לחלון. "בסוף תעשה מה שאתה רוצה," אמרה, "אני לא
יכולה להכריח אותך". נזכרתי בילדה הקטנה, שנהגה להסתכל על
טיפות הגשם הנופלות על החלון ולספור כל אחת ואחת מהן, ולבי
נחמץ. עשר שנים של זיכרונות הלכו לאיבוד.
"את צודקת. אני אעשה מה שאני רוצה, ואני רוצה שלדין תהיה
דודה," אמרתי, "אני חושב שתהיי דודה נהדרת, גם אם לא יהיו להם
סבא וסבתא".
"להם?" שאלה, עיניה מנצנצות בשובבות.
"חשבתי שהקשבת למה שקורה בחוץ," אמרתי בחיוך.
"כן, אבל לא יכולתי לשמוע הכול," ענתה.
"אז כדאי שתדעי," אמרתי, "אם הם יודעים גם את יכולה. דורותי
בהיריון, בחודש השלישי".
היא צווחה משמחה וקפצה במקומה. "בן או בת?" שאלה.
"אנחנו עוד לא יודעים," עניתי, "אבל אני רוצה בת. בן כבר יש
לי."
"העיקר שיהיה בריא," היא אמרה, "אתם החילונים לא אמורים להביא
ילד כל שלוש שנים?"
"כן, שני ילדים וחצי וכלב," אמרתי, "אבל אני ודורותי דיברנו
על זה שאנחנו רוצים משפחה גדולה, לא שזה היה מתוכנן הפעם, אבל
זו ברכה".
"תגיד את זה להם," היא אמרה, "בסוף אולי אתה והם תבינו כמה
אתם דומים".
"למה את מקללת," אמרתי, "אני לא רוצה לשמוע דיבורים כאלה בבית
שלי". היא צחקה.
"אבל ברצינות," אמרתי, "אנחנו לא דומים, ואי אפשר לנסות לקרב
בינינו, אז אם את אפילו חושבת על זה..."
"אני לא, אני מבטיחה," היא אמרה, "אתם תבינו את זה לבד".
השקט ששרר מהצד השני התחיל להלחיץ אותי. הם נמצאים עם דורותי
לבד בחדר, איך לא חשבתי על זה. "הגיע הזמן ללכת," אמרתי,
"תתקשרי אליי. יותר טוב, תגיעי אליי למלון, אנחנו לא רחוקים
מכאן, ליד החוף, את יודעת איפה זה". היא לא ענתה. "להתראות,
עלמה," אמרתי, "עד מחר". הסתובבתי ופתחתי את הדלת.
"עד מחר, שתיים עשרה, אם זה בסדר מצידך", שמעתי את קולה עונה
לי.
"מצוין," חייכתי, "אני מחכה לך". יצאתי מבלי להסתובב.
דורותי ישבה על הספה ודין בזרועותיה, והם ישבו מולה, הוא על
הכורסה שלו והיא על כיסא עץ שגררה מפינת האוכל. הם הסתכלו
עליי בהפתעה, כאילו קטעתי שיחה באיבה. הדלת הייתה פתוחה
לרווחה, פתחה את פיה לרווחה, רמזה לי לצאת. עברתי דרכה
וחיכיתי ליד המעלית עד ששמעתי את דורותי יוצאת אחריי. הלכתי
זקוף, שמחתי לצאת משם, לנשום קצת אוויר מחוץ לבית, שכל
חלונותיו סגורים. שמעתי את הדלת נסגרת מאחוריי, ננעלת במפתח.
הלכנו זה לצד זה עד המכונית, ולא הוצאנו מילה אחת מפינו.
פתחתי את הדלת והתיישבתי במושב הנהג. דורותי הניחה את דין על
הכיסא והתיישבה לידי. רכנתי אליה ונישקתי אותה נשיקה עדינה,
קטנה. חייכנו בהקלה וצחקנו והגשם הפסיק לרדת לרגע, אוזר כוח
לקראת הפעם הבאה.
"נתת להם את מספר הטלפון שלך, נכון?" שאלתי.
"מה אתה חושב?" ענתה.
"ברור," עניתי, "לא חשבתי אחרת". סובבתי את המפתח והדלקתי את
המנוע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנחנו שנינו
מאותו מוסד...






עמוס מהמוסד
בוויכוח עם שאול
(מאותו מוסד)


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/12/06 18:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן זר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה