לא נהיה כאן לעד,
לא תמיד יהיו השירים.
בזמן מסוים נפרוש אל עולמות אחרים;
מתחפרים בעפר של עצמנו,
נכחדים מקיומנו,
מנסים להגיח לרגע של אור
ולא נצליח,
ונעזוב.

חושך עוטף אותנו, אנחנו לבד בתוכו
כמו גוויות מהלכות אחרי צליל שלא נשמע,
אחרי החלילן שלנו
שמזייף צליל אחר צליל,
ומתרגם את מציאותנו
לשיר קליל.

ניוולד מחדש לתוך מקום לא מוכר,
נמצא את עצמנו זרים.
נהלך בלי לדעת היכן,
בלי הבנה, ללא ניצוץ של חיים.
נעלם בערפל שבנינו...

ורוח מלטפת תשטוף אותנו פעם,
תנקה  את כל הפחדים
נהפוך שוב לאותו היחד,
ניצמד ונאחז לעולמים.
כשיבינו אותנו, אותי ואותו,
כשכל העולם יאלם למולנו,
יתאחדו שוב דרכינו אחת בשני.