[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמרי מתתיהו
/
רק כמעט

מד המהירות עומד על מאה עשרים קמ"ש ואני מביט בו חטופות, שולח
ליד לכיוון הרדיו ומגביר את השיר שמתנגן עכשיו. יש דיסק בתוך
נגן הדיסקים של האוטו ועליו שירים שאני אוהב. אוסף שהכנתי לבד.
הרבה שירים שמזכירים לי הרבה דברים. אני דורך על הדוושה יותר
חזק והרכב מאיץ שוב. אני מחייך לעצמי ומרגיש איך אני נרגע לאט
לאט. מוזר, אבל נסיעה במהירות עבריינית מרגיעה אותי. זה קורה
לי הרבה לאחרונה, הקטע הטפשי הזה של לקחת את האוטו ולדהור איתו
בכבישים עם מוזיקה בווליום מטורף בשעות הלילה. ככל שהזמן עובר
זה מחמיר. אני מנסה להיגמל מההרגל המסוכן הזה אבל לא ממש
מצליח. כמו סיגריות אני חושב לעצמי בדיוק בשניה שאני רואה
פתאום את האורות האדומים - כחולים לפני ואח"כ גם מאחורי כשאני
חולף על פני הניידת במהירות של מאה שלושים קמ"ש. אני עוצר
מאתיים מטר אחרי כן. לא בורח. לא רוצה. מגיע לי קנס ואני אקבל
אותו כמו ילד גדול. הניידת עוצרת מאחורי והשוטר קרב אלי. אני
פותח את החלון לקראתו והוא מתכופף ומביט בי. אני אומר לו: "ערב
טוב, אדוני השוטר". הוא נראה מעט מופתע. הוא כנראה לא רגיל
לנהגים שלא מתווכחים ולא מנסים לברוח.
"ממהר לאיזשהו מקום?" הוא שואל ואני נד בראשי ועונה "לא אדוני
השוטר, נסחפתי קצת, מודה."
הוא מבקש ממני רשיונות ותעודות ועושה את מה שעושה ואז מחזיר לי
אותם ומבקש ממני לצאת מהרכב. אני יוצא בלי ויכוח והוא מביט בי
מכף רגל ועד ראש ומבקש: "תן לי סיבה אחת טובה למה לא לשלול לך
את הרשיון עכשיו, לחודש."
אני מביט בו, מחייך ואומר: "לא יודע מה להגיד לך. אני יכול
להמציא איזה תירוץ שבטח שמעת כבר מליון פעם או לנסות לבכות לך,
אבל באמת שאין לי שום סיבה טובה למה שלא תעשה מה שאתה צריך."
הוא מביט בי כלא מאמין ואומר:"אתה בסדר?"
"כן," אני עונה, עדיין מחייך, "אתה מבין, אדוני השוטר, אני
נוסע ככה כבר הרבה זמן וזו הפעם הראשונה שתפסו אותי. אבל אני
חושב שהגיע הזמן שזה יקרה."
עכשיו אני רואה שהוא מבולבל קצת. זה באמת משהו שהוא לא ציפה
לו. הוא פותח את פיו, סוגר אותו, פותח שוב ואז שואל: "אז מה
בכל זאת הסיבה שאתה נוסע מאה שלושים קמ"ש בכביש של שמונים? אתה
נראה רגוע מאוד בשביל אחד שנתפס חמישים קמ"ש מעל למהירות
המותרת."
אני מביט בו וחושב, איך אני מספר לו למה אני עושה את זה בלי
שיעצור אותי וישלח אותי להסתכלות. לבסוף אני נושם עמוק ואומר:
"אני יודע." אני אומר. "זה סיפור ארוך ואולי לא הכי מעניין או
נראה קשור לסיבה שאני דוהר ככה, אבל זה מרגיע אותי עד כמה שזה
נשמע מוזר."
השוטר מביט בי שוב מלמטה למעלה ואומר: "ספר, אני לא ממהר לשום
מקום ובינתיים גם אתה לא" ופה תורו לחייך. אני מחייך איתו
ונשען על מכסה המנוע של האוטו.

אני הולך אחורה בזכרוני. אין נקודה מסוימת בזמן שבה התחיל
העניין הזה של הדהירה בלילה. זה משהו שפתאום קלטתי את עצמי
עושה מדי פעם. מה גרם לזה אני יודע. זה אותו עניין כמו תמיד.
הבדידות. היא זו ששולחת אותי לנסיעות לילה מטורפות.
זה מתחיל בפגישה. בעבודה, באוניברסיטה, בצבא. לא משנה איפה
בדיוק. אני רואה אותה וחושב לעצמי (כמו כל גבר רווק ופנוי),
האם יש או אין לה חבר, ואם אין לה, האם יש סיכוי בכלל. ההתחלה
זה תמיד קשר לא מחייב וידידותי. אני  מעולם לא הייתי מאלו
שהבנות רודפות אחריהם. אני מאלו שהבנות מתיידדות איתם בזמן שהן
רודפות אחרי אלו ששוים רדיפה (לפחות מבחינת הבנות). ומה שמצחיק
זה שדווקא איתי הן רוקמות קשר כזה שיש בין חברים של שנים. ואז,
לא תמיד אבל לא פעם, אני מתחיל להרגיש, שמה לעשות, היא נמצאת
אצלי בראש יותר ממה שחשבתי (ולעיתים יותר ממה שרציתי) ואני
מתחיל להבין שהנה זה קורה. כמו בן שש עשרה אני מתאהב. וכך
מתחילה תקופה של ריגוש כואב בזמן שאני מנסה לפענח כל סימן ותו
ממה שהיא אומרת או עושה כדי לנסות לראות אם יש סיכוי. עד שאני
מבין שאין ברירה, צריך לסגור את זה. אני אוזר אומץ, מצליח
להביא את עצמי לפגוש אותה לבד ורומז לה בצורה ברורה מה אני
חושב. ואז מתחילה ההתפתלות הגדולה. אותה התפתלות שמביאה אותי
לדהירה לילית באוטו.
הכי אני שונא שהיא מנסה לגרום לי להרגיש טוב עם זה שהיא מסרבת
לי. "אתה חמוד, אבל...", "זה מאוד מחמיא לי, אבל..." שני
ביטויים מתועבים. לא רוצה להיות חמוד. לא רוצה שתחשבי שאני
חמוד. רוצה שתחשבי ותרגישי שאני הגבר שלך. שאני זה שאיתו את
רוצה לחיות תמיד (או לפחות לנסות). אל תגידי לי שאני מחמיא לך.
שקרנית. הרי ברגע שאת אומרת את זה, את חושבת איך את בורחת ממצב
המחורבן הזה. וזו צביעות. כי כשאת מדוכאת, כשרע לך, כשמישהו
עושה לך נאחס, אני זה שנמצא שם לנחם, לעודד ולהחזיק לך את היד.
אז אני טוב מספיק בשביל להיות הכותל שלך אבל לא זה שתחיי איתו?
הרי זו בעצם המשמעות של בן זוג, לא?
ברוב המקרים זה נגמר בזה שהיא יורדת מהאוטו בחיוך מנחם ומבטיחה
לי שנשאר ידידים. אני מחייך בנימוס בחזרה ובא לי להקיא. אני
נוסע משם ובלי לשים לב מוצא את עצמי בדרך לנתיבי איילון
לדהירה.

"וככה זה קורה כל פעם," אני אומר לשוטר שעד עכשיו נשען לצידי
על האוטו ועכשיו קם ומביט בי שוב, מודד אותי.
הוא מדפדף בפנקס שלו בלי לומר מילה. אני שותק. כבר לא ממש אכפת
לי מה יעשה. מצב הרוח שלי כבר פחות נינוח מקודם. השוטר מרים את
עיניו אלי ואומר:"בגלל שאתה בחור נחמד ובגלל שהסיפור שלך מצא
חן בעיני, אני משחרר אותך רק עם אזהרה, אבל פעם הבאה, חביבי
תחטוף! אז פעם הבאה כשאתה מקבל מכה מאיזו עלמה," הוא אומר
ומחייך, "קח איזה חבר, סע לפאב, שתה איזו בירה ותרגע אה? לא
שווה למות על הכביש בגלל בחורה, אוקיי?"
הוא פונה ללכת ואני אומר לו: "תודה אדוני השוטר, אני מבטיח
להפסיק עם המנהג הזה."
"סע בזהירות" הוא אומר ומסתלק לניידת שלו. דקה אחרי כן הוא
נוסע ואני נותר לבדי על הכביש בחושך. נכנס לאוטו, מניע, משלב
הילוך ונוסע משם.  

את שאר הדרך הביתה אני עושה במאה קמ"ש. רגוע יותר, במהירות
סבירה יותר. עד הפעם הבאה. עד הפעם הבאה שיישבר לי הלב. ככה זה
כשאתה רק כמעט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם לא כמו
פג'וייה

הם כמו בננה




הדוד משה
בהירהורים
חקלאיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/11/01 11:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמרי מתתיהו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה