פעם, כשהייתי אחרת, בזיכרוני.
פעם, לא הייתה זו אני שכותבת.
מישהי שונה,
דמות זרה.
פעם, כשהתפרצה ממני
תודעה של הבנה,
הבנה של תודעה,
כשמצאתי ת'פתרון למשוואה,
כשראיתי הכל כה ברור,
חיי היו,
בדיוק במקום הראוי.
כשהייתה בי תשוקה,
ביטחון ועוצמה.
שכולם הסתכלו
והייתי מלכה.
זה היה בהיר וצלול,
הייתה מטרה
והדרך סלולה,
היה המשך
והייתה התחלה.
רגליי משכו לבדן
במשיכה מסתורית,
היה זה דחף עצום
כמו יד אלוהית.
המשיח!
כוח עליון,
יכולות מסטיות,
הבנה מתוחכמת,
גאונות לשמה!
הם הסתתרו במוחי,
וזו הייתי אני.
כשנופלים הכל נראה חזק לפתע;
רגליי כבר לא סוחבות בעלייה תלולה,
אין לי את האומץ להבין אותי.
כל הפרסים נראים לשווא,
הכל נראה לא ברור,
משוואה מציקה,
מסרבת להיפתר.
כוחות עליונים,
מסרבים לענות לי.
מוחות גאונים ששכחו איך לחשוב.
ואני, שאיבדתי צלם אנוש,
מסתתרת מתחת לעצמי,
סוגרת את כל הדלתות,
מכבה את האור
ונופלת עמוק,
עמוק אל הבור. |