חרא לי בחיים ואני מנסה למצוא פינה שקטה.
תמצאו לי חדר קטן וחשוך,
תוציאו ממני ת'מיצים,
שכל המועקות ילכו, ורק התקוות יישארו.

יש לי המון תקוות שמשתדלות להתעדכן עם המציאות
והן זוכות ממני, לאישור.
אור היום, עוד לא אישר אותן.
רק בלילה מתקיימות,
ציפורי לילה אבודות
שממריאות רק בתוכי.

אני עוצמת את עיניי עכשיו וחושבת חזק, חזק
כה חזק עד שמוחי יכול להתפוצץ.
הלחץ שעוטף אותי ואוטם מכל כיוון
חזק, נוקשה ולא מרפה,
סותם את מחשבתי
ומבקש להרוס אותי.

חשוך, זהו מקום פעור
מלא בהד, מלא מחשבות
והן מתפצלות למחשבות קטנות יותר,
וההן לעוד יותר.
בתהליך מתמשך, אני הופכת למילה,
לשורה,
לפסיק קטן ונוקב
שנעלם בחלל הזה,
ומתפורר גרגר,
ועוד גרגר.