עוד לילה לבן, נדודי השינה האלה מתחילים להמאס עליי.
קמתי חרש..שאמא לא תתעורר, חלילה, ותשתף את כל הרחוב בצעקות על
כך שאני עדיין לא ישנה.
וואו, הרצפה קפואה. נעלתי את נעלי הבית הסגולות הפרוותיות שלי,
הן מזכירות לי תקופות טובות של החיים... אמא קנתה לי אותן ביום
ההולדת העשירי והן היו גדולות עליי באותו זמן אז נאלצתי לחכות
עד עכשיו כדי להשתמש בהן.
הלכתי למקלחת והדלקתי את המנורה שליד המראה.
הצרצר בחוץ התחיל להטריד אותי, הוא עוד יכול להעיר את אמא.
היא מטיילת בבית בלילה, באה לבדוק אותי ואת אחי הגדול. אם הכל
בסדר איתנו, אם אנחנו עדיין חיים ונושמים.
הסתכלתי במראה.
אני שונאת את השיער שלי. הוא יבש כזה, ועכשיו אחרי שהתפלשתי
במיטה הוא נראה עוד יותר גרוע.
סתמי כזה, זרוק לי על הראש ונופל על הכתפיים.
אין לו תפקיד משמעותי.
אם אמא הייתה מרשה הייתי מזמן כבר מסתפרת.
הסתכלתי על העיניים שלי, תמיד אהבתי את צורתן אבל הפעם הסתכלתי
פנימה, לתוך העין. הכל אדום לגמרי מסביב לאישון השחור שלי.
בדרך כלל די אהבתי את שילוב הצבעים הזה, שחור ואדום, שילוב
עוצמתי שכזה, אבל כשזה קשור בעין שלי זה מעורר דאגה.
הפנים שלי היו צהובות וכחושות, והשפתיים יבשות. בלי טיפת חיים.
כבר חודשיים שהפנים שלי צהובות והרזון בולט בהן.
ידעתי שאני לא צריכה להיות טיפשה כזאת ולנסות את החומר הזה,
שהגיע אליי ברנדומליות גמורה.
אבל זה כבר מאוחר מדי...
למעשה, אמא חינכה אותי לדגול במדיניות ה"אף פעם לא מאוחר מדי",
אבל הפעם אני עייפה מדי מכדי להקשיב לאמא.
אם היא תדע שאני כבר לא מאמינה במוטו שלה היא בטח תשתגע.
ועוד יותר היא תשתגע אם תדע מה אני מעוללת לעצמי כל יום בסתר.
טיפשה שכמותי.
אם אחי הגדול היה יודע על זה, בטוח הייתי חוטפת כהוגן.
הוא בטח היה מאשים את החברים שלו שמאז ומתמיד היו מקרקרים
סביבי, וגם הם כאלה... נרקומנים.
בטח גם מאבא הייתי חוטפת אם היה יודע, הייתי חוטפת ממנו בפעם
היחידה בשבוע שהיה בא לבקר אותנו, אם כי אני לא בטוחה במאת
האחוזים שהוא עדיין דואג לי כמו פעם עכשיו כשיש לו משפחה חדשה,
אולי הוא היה נשאר אדיש גם לזה כמו שהוא אדיש לכל ענייני
המשפחה שלנו לאחרונה.
אבל בעצם זה לא אכפת לי ממש.. אני במילא כמעט קרובה לסוף.
כמעט.
נמאס לי להסתכל על עצמי.
פתחתי את הארון, ובתוכו פתחתי את המגירה הקטנה ההיא שאף אחד
מבני הבית אף פעם לא משתמש בה.
הוצאתי את המזרק עם החומר שהכנתי לי כבר לפני יומיים, ודחפתי
את זה לוריד.
התפרצות הדם אף פעם לא גורמת לי לנזק משמעותי, רק צריך לזכור
להעלים את הראיות.
סידרתי הכל חזרה, כיביתי את האור, וקיפצצתי לחדר במהרה.
כבר לא הרגשתי שהרצפה קרה כשהורדתי את נעלי הבית.
זהו, עכשיו אפשר לישון בשקט.