אלונה סיימה את לגימת הקפה האחרונה והניחה את הספל על השולחן,
מתופפת עליו באצבעותיה בחוסר מנוחה. היא לקחה את הספל אל
הכיור, שטפה אותו, ונעמדה ליד הטלפון. שלוש פעמים נטלה את
השפופרת לידה, ושלוש פעמים הניחה אותה בחזרה במקומה.

היא הציצה בשעון של המיקרוגל. תשע. נותרה עוד שעה. אחר כך,
מתוחה וחסרת בטחון, ניגשה אל המחשב והתחברה אל הרשת.

בתחילה ניגשה אל המודעה שפרסמה בפורום, וקראה אותה שנית.
''חיפאית בת ארבעים, נאה, מחפשת מעריץ שיסגוד לגופה.'' אלונה
חשבה על הזמן הארוך שבו חשבה והתלבטה עד שהחליטה על הניסוח, על
הרעד באצבעות לפני שלחצה על הלחצן 'פרסם'. בימים שלאחר פרסום
המודעה התחברה לרשת לבדוק דואר ארבע או חמש פעמים בכל יום, אבל
התיבה הייתה ריקה. והתיבה הייתה ריקה. ועדיין הייתה ריקה.

ואחרי חמישה ימים, כשכבר התייאשה והבינה שכנראה לא תקבל פניות,
הגיע דואר. ''אשמח להעריץ את גופך. בואי נפגש. גל.'' ואז,
באופן מפתיע, איבדה אלונה את האומץ, והחליטה לספר את האמת. היא
ענתה לדואר, סיפרה שבעצם עיגלה את המספר, והיא בת ארבעים וחמש.
שבעצם היא לא ממש נאה, אלא מלאה, שמנה אפילו, אם לומר את האמת
במלואה. אלונה אף צירפה תמונה, כמעט עדכנית, מלפני חמש שנים,
בדיוק בסיום הדיאטה הרצחנית, לפני שעלתה בחזרה את עשרת
הקילוגרמים שהורידה.

מספר דקות אחרי ששלחה את הדואר, כבר התחרטה אלונה, וכעסה על
עצמה. ''בשביל מה זה היה טוב? למה את מנסה לגרש את המעריץ
הפוטנציאלי הזה? זו אפשרות של משהו שיכול לעשות לך טוב, אחרי
כל כך הרבה זמן.'' עשרים שנים של נישואים השאירו עליה סימנים.
לא רק הזמן שחלף, והשחיקה במערכת היחסים. הייתה בה כמיהה
למישהו שיסתכל עליה כמו שהיה מסתכל עליה דורון, אז, לפני עשרים
ושתים שנה, לפני שהיה בעלה.

''את כל כך יפה.'' היה נוהג לומר לה אז, ואלונה הייתה מבטלת
בתנועת יד, נבוכה למשמע המחמאה, ואומרת לו שהוא זקוק למשקפיים.
עד שהפסיק דורון לשבח את יופייה, ונותר מעריץ בעיניו בלבד,
ובשנים האחרונות חדלו גם עיניו להתעטף בהילה שאמרה ''את, ורק
את.'' רק משהפסיק דורון להשתוקק לה בכל רגע, רק אז נעשתה מודעת
עד כמה חיוני לה הדבר. הגוף שלה החל מדבר אליה ודורש תשומת לב,
וככל שניסתה לספק לגופה פינוקים בדמות אמבטיות קצף ריחניות
ועיסויים, לא היה בזה די. גם כשאמרו לה חברותיה הטובות שאישה
צריכה לאהוב את עצמה ולחוש טוב עם עצמה, ולא להיות זקוקה
לחיזוקים חיצוניים שיספרו לה איך היא נראית, לא היה בזה כדי
לשכנע את אותה.

חודשים התלבטה אלונה. מצד אחד לא רצתה לקחת לה מאהב, הייתה בה
אהבה והערכה גדולה מדי לדורון מכדי לגרום לקרע כזה ביחסים
שביניהם. מצד שני, הגוף דרש את שלו, ואלונה ידעה שאם לא תעשה
מעשה, יבוא יום וגופה יתפוש שליטה. ''עדיף להיכנס לזה בראש
צלול, לשחרר קצת חבל ולהתפרע במידה, כדי לא לאבד הכל ללא
שליטה.'' ניסחה לעצמה רציונל, והחליטה לחפש מישהו שיסכים לסגוד
לגופה. לא בהכרח סקס, אולי רק מגע אנוש. לבטח לא אהבה, זה יהיה
ממש מסוכן. משהו. משהו אחר. משהו שונה. אלונה סירבה לנסח לעצמה
במדויק את מה שרצתה להשיג, והסתפקה במלים שבמודעה. ואחרי תחושת
האכזבה מחוסר ההיענות למענה, אותו דואר מגל עם המלים הספורות,
המהפנטות.

מספר שעות אחרי שענתה לדואר, קיבלה אלונה תשובה. רועדת קראה
אותה, מצפה לשמוע תירוצים וביטולים, אבל הניסוח היה זהה לפעם
הראשונה: ''קראתי, וראיתי את התמונה. אשמח להעריץ את גופך.
בואי נפגש. גל.'' בהמשך המכתב היה גם טלפון סלולארי, והצעה
ליום ולשעה של פגישה, בציון מקום מועדף.

אלונה שלחה תשובה חיובית, וביומיים שחלפו מאז, הספיקה להתחרט
לפחות שמונה עשרה פעמים. ומה תעשה אם יהיה זה רוצח מטורף או
אנס. ומה אם פנים מול פנים, הוא לא ירצה בה. אלונה ניסתה
להרגיע את עצמה, בינתיים לא חשפה שום פרטים חיוניים, והפגישה
שקבעו היא בבית קפה בכרמל, במקום ציבורי, בשעה עשר בבוקר. שום
דבר מסוכן לא יכול לקרות, מלבד אובדן מלא ושלם של הביטחון
העצמי שלה.

היא הציצה שוב בשעון, ומיהרה לצאת מן הבית, כדי לא לאחר. בכביש
הראשי נתקעה מאחורי משאית שנסעה במהירות של שבעים קמ''ש, וחזרה
לעצמה על המשוואה שנסיעה של עשרה קילומטרים מאחורי משאית לא
שווה מול הסיכון באובדן חיים בעת עקיפה בכביש צפוף. אחר כך
במשך כל העלייה בפרויד אל הכרמל הציצה בלוח השעונים לראות מה
השעה, ובפקק של מרכז חורב מצאה עצמה שוב מתופפת על ההגה.
החנייה במוריה מול הקפה הייתה מלאה, והיא נכנסה לרחוב צדדי,
וחנתה בצורה כמעט חוקית, מקווה שלא יעבור שום פקח, ויצמיד לה
קנס של מאות שקלים על השמשה הקדמית.

אלונה יצאה מן המכונית, ואז עצרה ונשמה עמוקות. להרגיע את
הדופק. להיות בוטחת ומשעשעת. להיות בשליטה. לעשות רושם טוב.
בדקה את השעה בטלפון הסלולארי, היא מקדימה בחמש דקות, כדאי לה
לחכות עוד שתים, ואז להיכנס.

היא עלתה במדרגות העץ, הניחה למאבטח לבדוק את התיק שלה,
ובינתיים בחנה את כל היושבים ליד השולחנות בחוץ. כמעט כולם
ישבו בזוגות, חוץ משני שולחנות, אחד במפלס העליון שבו ישב גבר
מבוגר שנראה עזוב ורדוף כמו הומלס, השולחן המרוחק במפלס התחתון
שבו ישבה ילדה, ושולחן שלישי לידו ישבו שלושה תיכוניסטים
רועשים. אלונה התיישבה ליד אחד השולחנות במפלס התחתון, הוציאה
את הטלפון הסלולארי והניחה אותו על השולחן.

אלונה נתקלה בבעיה. היא לא ידעה איך גל נראה. היא שלחה את
התמונה שלה, אבל לא קיבלה תמונה בחזרה. היא החליטה להירגע,
כנראה שהוא מאחר קצת, אין סיבה להילחץ. אם גל לא יגיע עוד חמש
דקות היא תתקשר אליו. אם הוא יגיע ויזהה אותה - טוב. ואם יגיע
ויחליט שהוא מעדיף לא לזהות אותה אלא להמשיך הלאה - טוב, גם
לאפשרות הזו עשויות להיות יתרונות, פחות סיכונים ופחות חשיפה.


המלצרית הגיעה, הניחה על השולחן תפריט, ומיהרה לשולחן אחר.
אלונה לקחה את התפריט לידיה, ובדיוק כשהתחילה לבחון אותו, שמעה
מאחוריה קול בלתי מוכר קורא בשמה: ''בוקר טוב אלונה.''

אלונה הסתובבה, ובלעה רוק. ''כן? קראת לי?''

הילדונת שישבה בשולחן האחרון עמדה כעת לידה, מחייכת ומושיטה לה
יד. כשראתה אותה מקרוב שינתה אלונה את הערכתה, יותר נערה
מילדה, גבוהה למדי, שיער שטני קצוץ עד קוצים, גומות בלחיים
אדמדמות, חזייה שחורה שבצבצה מתחת לכתפיות הגופייה, גופיה לבנה
דקה שבבוקר הסתווי הזה לא הצליחה לחמם מספיק את הפטמות שבלטו
מחזה כמעט שטוח, מכנסי ג'ינס בהירים הדוקים על מותניים
וירכיים.

אלונה ריסנה את מבטיה, והתמקדה בעיני הנערה, ירוקות בהירות.
''כן? קראת לי?'' חזרה על השאלה.

''בואי. שמרתי לך מקום.'' אמרה הנערה, ידה עדיין מושטת. אלונה
היססה, רוצה ולא רוצה לשאול, והחליטה לנסות שאלה מיתממת:
''אנחנו מכירות מאיפה שהוא?''

חיוכה של הנערה התרחב, והפעם היא לקחה את ידה של אלונה
שהתרוממה מעט ''שלום אלונה. אני גל. נעים להכיר. עכשיו אנחנו
מכירות.''

אלונה מצאה עצמה משתרכת בעקבות גל עד לשולחן הפינתי, נבוכה ולא
יודעת איך לדחות או לסרב. כשהגיעו לשולחן הרחיקה גל כסא ממנו,
והזמינה את אלונה להתיישב בו, חיכתה לידה עד שזו התיישבה, ורק
אז בחרה לעצמה כיסא מול אלונה.

''גל.'' אמרה אלונה, מנסה את השם על לשונה. ''את גל. אני
ציפיתי. ציפיתי למישהו, למשהו אחר.''

''ציפית למישהו שיעריץ את גופך ויסגוד לו. זו אני.'' תשובתה של
גל הייתה מוכנה ומהירה.

''כן. נכון. אבל. את בכלל אישה. נערה. את בכלל חוקית?'' ניסתה
אלונה לנסח תגובת דחייה שתהיה פחות ישירה. היא לקחה לידיה
חוברת דקה שהייתה מונחת על השולחן והכילה רשימת שירים להזמנה
באמצעות הטלפון, ועיינה בה כדי להימנע ממבט ישיר בגל.

''אני חוקית לגמרי. לפני שבועיים חגגתי יום הולדת שמונה עשרה.
אבל מה שיותר חשוב, אני רוצה חושקת ומתאווה להעריץ את הגוף
שלך. עם העיניים שלי, עם האצבעות שלי, עם האף שלי, ועם כל
הראש, השפתיים, הלשון, ואוצר המלים שלי.'' גל הניחה את מרפקיה
על השולחן, את סנטרה על שורש כף היד, והביטה בעיניה של אלונה.
''את קראת לי. אני באתי. את רוצה אותי עכשיו?''

''אני לא מבינה מה יש לך לחפש איתי.'' ניסתה אלונה שוב, ''יש
לי בן שגדול ממך בשנתיים. לכל הרוחות, אני בת.'' אלונה הסתכלה
ימינה ושמאלה והנמיכה את עוצמת קולה ''אני בת ארבעים וחמש. אני
גדולה עליך בשלושה מספרים. אני לא מבינה מה את מחפשת.''

''זו הפנטזיה שלך.'' ענתה גל מיד. ''אני לא חושבת שאת מוכרחה
להבין עד הסוף את הצד שלי. כל עוד שהפנטזיה שלך מתאימה לפנטזיה
שלי כמו שני חלקים של פאזל, שני הצדדים יוצאים נשכרים.'' גל
המתינה, וראתה שאלונה לא מתרצה, ואז הוסיפה, לאט יותר,
ובמקוטע. ''אני רוצה. כמהה. לגעת. ללטף. להתחכך. בשדיים. בחלקת
צוואר. ללקק פיסת עור בעורף מתחת לקו השיער. להעביר לחי על בטן
רכה וחמה. להחזיק באצבעות ירכיים עגלגלות. לפשק. לנשק.'' גל
עצרה, ואלונה יכלה להתחיל לנשום שוב.

טלפון סלולארי צלצל, ואלונה יצאה מן הטראנס שבו הייתה שרויה.
''שנייה. זה הטלפון שלי.'' היא חיפשה בין כיסי הארנק עד שמצאה
את המכשיר, ואז כמעט הפילה אותו מרוב בהילות. ''שנייה, אני מיד
מסיימת.'' התנצלה בפני גל.

''נו. את צריכה מנוף חילוץ?'' זו הייתה עינת, חברתה, ואלונה
התקשתה לרגע להבין במה מדובר, עד שראתה את השעה, עשר ושלושים,
בדיוק כפי שקבעה עם עינת מראש.

''לא. הכל בסדר. אני די בטוחה. אל תדאגי.'' אמרה אלונה.

''תזכרי לעשות רק סקס בטוח, ואל תעשי שום דבר שאני לא הייתי
עושה.'' סיימה עינת את השיחה, ולא שמעה את אלונה מנסה להסביר
שלא יקרה שום דבר כזה.

''אני מצטערת. משהו התקלקל בבית.'' שיקרה אלונה, כשהחזירה את
המכשיר למקומו בארנקה, והרגישה את לחייה מאדימות, כשראתה את גל
נשענת אחורה בכיסאה, מחייכת.

''את ביקשת ממישהו להתקשר בדיוק בעשר וחצי, כדי לחלץ אותך
מהפגישה הזו, במידה והיא תהיה אסון בקנה מידה מערכתי.'' אמרה
גל, מתנדנדת מעט בכיסא, ואז התכופפה קדימה, ולחשה
באינטנסיביות. ''ביקשת שיתקשרו. אבל לא ניצלת את ההזדמנות כדי
לברוח ממני. זה אומר שהולך לי איתך.''

באמת זה מה שזה אומר? תהתה אלונה, נוטה להסכים עם גל. ''אבל לא
עניתי לך בחיוב עדיין.'' אמרה בקול רם.

''אבל את תעני בחיוב, אם רק תחשבי על זה קצת. כי מה זה משנה לך
מי סוגד לך? אם את רוצה, את יכולה לעצום עיניים ולדמיין שאני
איש, גבר צעיר, בן תשע עשרה נטול שכל ומלא עזוז, אם זה יקל
עליך. אם תתעקשי אני מוכנה אפילו לנבל את הפה, לגרד ביצים שאין
לי, להיכשל לחלוטין במציאת הדגדגן שלך, לגמור מהר, ולעשן
סיגריה אחרי. זה יהיה לך יותר נוח ומוכר?'' גל הייתה חסרת
רחמים.

''זה בכלל לא בקשר לסקס.'' מיהרה אלונה להכחיש, אוזניה עדיין
מצטלצלות מהמלה המפורשת דגדגן.

''כמובן שלא.'' אמרה גל, ולקחה את ידה של אלונה בכף ידה,
מציירת על גב היד פסים באצבע עדינה ומלטפת. ''כמובן שזה לא
קשור לסקס. את מחפשת מבט, ליטוף, חיבוק, מילה.'' וכאן עצרה גל,
וברגישות בלתי צפויה שאלה ''את רוצה שאני אגיד לך בדיוק מה את
מחפשת? שאתן לך מילה לתחושה?''

''לא. לא.'' אמרה אלונה במהירות. השיחה הזו התדרדרה עמוק מדי
ומהר מדי. התנודות במצבי הרוח ובקצב השיחה שהכתיבה גל, תפשו
אותה בלתי מוכנה שוב ושוב.

המלצרית הגיעה עם סלסלת לחמניות וממרחים, ולידם צלחת עם חביתה
וקערית סלט לכל אחת מהן. ''הרשיתי לעצמי להזמין לנו ארוחת
בוקר. תאכלי משהו. בתאבון.'' אמרה גל. משהתמהמה אלונה, התכופפה
גל מעל השולחן, ושמה בפיה של אלונה חתיכה קטנה של לחמנייה עם
ממרח זיתים. ''תנסי את זה, זה טעים לאללה.''

אלונה התרצתה וטעמה, ושתיהן אכלו את ארוחת הבוקר שהוגשה להן,
כשגל מפסיקה מדי פעם ומגישה לפיה של אלונה טעימה או לגימה.
אלונה הרגישה מסוחררת, השיחה התנהלה בקצב מהיר, סוחף. לגל היה
מה לומר על כל בעניין ועניין שדנו בו, דברי טעם שנונים
ומשעשעים, והיא תיבלה את דבריה בנגיעות קלות ולא פולשניות בכף
ידה של אלונה, בלחייה ובזרועה, נגיעות ששמרו את אלונה במרכז
ההתרחשות.

כשהגיע הקפה, גל שאלה את אלונה איך היא ממתיקה אותו, המתיקה
וערבבה בשבילה, והגישה את הכוס לידי אלונה, ואז התרווחה גל
במושבה. ''את תצטרכי להחליט בקרוב.'' אמרה גל.

''נכון.'' ענתה אלונה. ''אבל עדיין לא.'' הן המשיכו להביט
במכוניות החולפות ברחוב, ולמצוא נושאים לשיחת חולין, ואז לקחה
גל את תפריט השירים שהיה מונח על השולחן מתחילת הארוחה ודפדפה
בו, עד שעצרה, ואצבעה על שיר. ''זה בשבילך.'' אמרה גל, וסימסה
את מספר השיר המבוקש. ''גם אם תחליטי בשלילה. אני רוצה שתקבלי
מהבוקר הזה שלנו יחד לפחות את השיר הבא.''

אלונה חיכתה, וכשהתחיל השיר הבא, הקשיבה. ג'ו קוקר, בקול
מחוספס, צרוד, קורע לב.
You are so beautiful to me
You are so beautiful to me
Can't you see
You're everything I hoped for
You're everything I need
You are so beautiful to me

אלונה הקשיבה, והסתכלה על גל בצדו השני של השולחן, ששפתיה יצרו
את המלים כנגדה בלי להשמיע קול. בלי להבין למה, מצאה אלונה את
עצמה דומעת, ולקחה את המפית שהגישה לה גל כדי למחות את הדמעות.


השיר הסתיים. גל שילמה והשאירה תשר מכובד, והן ירדו במדרגות אל
הרחוב. ''איפה את חונה?'' שאלה גל, וליוותה את אלונה עד החניה
ברחוב הצדדי, שם פתחה בפניה את דלת המכונית. אלונה התיישבה ליד
ההגה, ופתחה את חלון הנהג, מוציאה את ראשה וידה השמאלית דרך
החלון הפתוח. גל רכנה אליה, ולרגע חששה אלונה שמא תרחיק זו לכת
ותנשק אותה, כאן ברחוב, אל מול כולם. אבל גל רק נגעה באצבעותיה
בזרועה של אלונה, ואמרה ''את תתקשרי אלי, את. ושיהיה לך יום
יפהפה, יפהפייה.''

אלונה נסעה לביתה, יורדת בפרויד בכביש שהיה כעת חופשי מתנועה,
פונה לכיוון טירת הכרמל, וממשיכה לאורך מטעי הבננות. הדרך נדמה
כאילו חלפה כהרף עין, ואלונה לא יכלה להיזכר בשום פרט ממנה
כשהגיעה אל דרך הגישה למושב בו גרה. שם עצרה בשולי הדרך, פתחה
את הארנק, ושלפה ממנו את הטלפון הסלולארי, נשמה נשימה עמוקות,
וחייגה לגל.

הטלפון צלצל פעם אחת, וגל ענתה. אלונה גמגמה מעט, ואז אמרה
''כן. החלטתי שכן. אני בוחרת בך.'' מהצד השני יכלה לשמוע ברקע
שאון מנוע מצווח. ''מצוין. חכי איפה שאת. אני מגיעה עוד שתי
דקות.'' ענתה גל וניתקה.

אלונה, שניסתה להגיד שהיא כבר מזמן לא נמצאת באזור הכרמל,
נתקלה בצליל ניתוק. כשניסתה לחייג שוב, צלצל הטלפון ארבע פעמים
ללא תשובה, ואז שמעה נקישה על חלון הנהג. היא הסתובבה, וראתה
את גל לצידה, מסירה קסדה.

''סעי, אני אחריך.'' אמרה גל, חבשה שוב את הקסדה, ועלתה על
אופנוע סגול ולבן שחנה בצמוד למכוניתה של אלונה.

''אבל איך הגעת לכאן כל כך מהר?'' שאלה אלונה את החלון, והוא
כדרכם של חלונות, לא השיב. אלונה נסעה לאיטה בכביש העוקף של
המושב, עד שהגיעה אל ביתה, בחלק המערבי, אל מול כביש החוף. שם
חנתה, וכשדוממה את המנוע ורצתה לצאת מן המכונית, מצאה את הדלת
פתוחה בפניה, וידה של גל מושטת לעזור לה לצאת.

''הייתי יכולה להתרגל לזה.'' חשבה אלונה כשאחזה בכף היד המוצעת
לה, וחשה את כף ידה השנייה של גל נצמדת אל החולצה בתחתית גבה,
מנחה אותה לכיוון שתי המדרגות שבכניסה לבית. אלונה שלפה את
צרור המפתחות מן הארנק, ופתחה את הבית. ''ברוכה הבאה לביתי
הצנוע'' אמרה, וקדה חצי קידה. ''ברוכה הנמצאת.'' ענתה גל
ברצינות, ונשקה לגב ידה. אלונה מיהרה למשוך את ידה. גינוני
האבירות האלו הוציאו אותה משיווי משקל. מעיל העור הפתוח
ברישול, דרכו הציצה הגופייה הלבנה חצי שקופה, גרם ללב שלה
לדפוק מהר יותר.

''איך ידעת איפה אני גרה? איפה השארת את הקסדה שלך?'' שאלה
אלונה, ''את רוצה לשתות משהו? עשית פעם משהו כזה?'', המלים
נשפכו לחלל החדר במהירות, וגל הרימה גבות בשעשוע, ואחר כך מנתה
על כף ידה את התשובות, אצבע לכל מספר.

''אחת - עקבתי אחריך עם האופנוע ממרחק קצר, וחיכיתי שתתקשרי.
משם הכל פשוט. שתים - הקסדה נעולה לאופנוע, הסירי דאגה מלבך.
שלוש - אני לא רוצה לשתות כלום, הרגע יצאתי מבית קפה בו אכלתי
ארוחת בוקר בחברת יפהפייה. ארבע - כן, עשיתי פעם משהו כזה אבל
חמש - אני לא רוצה לדבר על זה. את לא תשאלי אותי על השלדים
שלי, ואני לא אשאל אותך על המאהבים שלך.''

אלונה חשבה לרגע שראתה מבט של כאב חולף על פניה של גל. לרגע
רצתה להגיד שלא, מעולם לא היו לה מאהבים, אבל לא ידעה אם הדבר
יכאיב לגל יותר, או שיקל עליה.

''אני מבינה שזו הפעם הראשונה שלך. אז קחי אותי אל המנהיג שלך.
לא, אבל ברצינות הפעם, קחי אותי למקום שיש לך בו מראה באורך של
כל הגוף.'' ביקשה גל, ואלונה נתנה לעצמה להיות מובלת לחדר
השינה שלה, כולה ספקות. גל התעלמה מהמיטה, העמידה את אלונה אל
מול המראה שהייתה קבועה בדלת ארון חדר השינה, ונעמדה מאחוריה.


''אנחנו עכשיו נעשה שיעור באנטומיה של גוף האישה.'' אמרה גל.

אלונה הסתכלה בראי. באור הניאון חסר הרחמים יכלה לראות את כל
הפגמים: את קצוות השיער המלבינים ואת השערות שהספר לא הקפיד
בצביעתן. את טבעות העייפות השחורות סביב לעיניים, את הלחיים
המלאות מדי, את הכתפיים שהלכו ונשמטו, את קו מתאר השדים
המשתפל, את הבטן העגולה, הירכיים העבות, כפות הרגליים שהיו
נתונות בנעלי הליכה נוחות. אלונה השפילה את ראשה עד שנגע סנטרה
בחזה, ממאנת להסתכל. אילו לפחות הייתה נועלת נעלי עקב הבוקר.

''לא, את צריכה להסתכל על הראי.'' אמרה לה גל, והרימה את הסנטר
שוב. אלונה הביטה למעלה, לשמאל, לימין, רק לא אל הראי המסגיר.
גל התעקשה, וליטפה את שיערה של אלונה ''תראי, כמה יפה השיער
שלך כשהוא מתלתל בכף ידי, גולש צונח עד מתחת לכתף, כמו מפלים
קטנים של יופי.'' גל הסיטה את השיער מן העורף, והשקיעה בו את
פיה ואפה, שואפת מלוא הריאות. ''לעור שלך יש ריח של בית, של
נמל מבטחים, של חום ושל חיבוק.''

אלונה נצמדה אחורנית אל הבל הפה, אל לשונה של גל, שהחלה לטייל
על עורפה ומאחורי תנוך אוזנה. שגל אמרה קודם היה נכון, היא
הייתה יכולה לדמיין שמאחוריה עומד ומחבק אותה בחור צעיר. גל
התקרבה במימדיה לדמות כזו, גבוהה מאלונה במעט, וצווארון מעיל
העור שלבשה גל התחכך בצווארה של אלונה כאילו היה זיפים של זקן.
אלונה עצמה עיניים וניסתה לדמיין את עצמה בזרועותיו של גבר
שאינו דורון.

''תפקחי אותן. את צריכה להסתכל על הראי. עכשיו אני רוצה להוריד
לך את החולצה.'' אמרה גל, וחיכתה לראות האם יש לאלונה הסתייגות
כלשהי, ומשזו לא באה חלה להרים את שולי החולצה לאט, ידיה
מלטפות את עור הבטן והגב הנחשפים, עד שמשכה את החולצה מעל
הראש, ולכדה בה את ראשה וידיה של אלונה. וכשהיו ידיה של אלונה
כבולות בבד, הרגישה את לשונה של גל מטיילת מעלה מקו המותנים
ועד מתחת לשדיים, נוגעת במפתיע וללא התראה פעם בנקודה זו ופעם
באחרת.

גל המשיכה ופשטה את החולצה, ואז העמידה את אלונה שוב מול הראי,
גבה נסמך על חזה של גל. ''תראי כמה יפים השדיים שלך. כל כך
עגולים ורכים ומלאים, אפשר לטבוע בהם מרוב אושר. מחבר שיר
השירים היה פושט את הרגל, כי היה מנסה לחרוז להם חרוזים והיה
נותר ללא מלים.'' אמרה גל, וכפות ידיה עוטפות את השדים, מרימות
אותם וחשות את כובד המשקל, חגות פעם סביב הימני ופעם סביב
השמאלי. אלונה ניסתה להביט בראי ולראות את מה שראתה גל, אבל
ההתנגדות הראשונית שלה הפריעה, והתעוב כלפי עצמה נותר בעינו.

גל ליטפה את קו המותן ביד שמאל, ובשנייה עיגלה מעגלים סביב
הפטמה הימנית. ''תראי איזה יופי. את בונה לי מגדלים של עור.
הפטמה שלך מתכרכמת ומתקמטת כאילו שהיא מנסה לנשק את האצבעות
שלי. ותראי כמה יפה שילוב הצבעים בין העור הלבן שלך לפטמה
הכהה.'' אלונה התמקדה בתחושה שגרמו לה האצבעות העדינות שנעו על
עור בטנה ושדיה. היא הגיעה למסקנה שהגירוי החזותי מוסיף מימד
חדש. כאילו שהיא רואה את התחושה עוד לפני שהיא חשה אותה. ואז
ראתה את ידיה של גל יורדות מטה אל עבר מכנסי הבד השחורים שלה,
וזרקה את הראש לאחור, הריגוש שלה גובר בציפייה.

''לא, אלונה. את צריכה להסתכל. אם לא תסתכלי אני אפסיק.'',
אמרה גל, ואספה את ידיה. אלונה מיהרה והישירה מבט לפנים, וגל
פתחה כפתור במכנסיה של אלונה, ושלחה יד אחת אל הפתח שנפער.
המכנסיים היו צמודים מדי, וידה של גל יכלה לחדור אליהם אך מעט,
אבל הגירוי הוויזואלי היה חזק. זרוע נתונה במעיל עור, ובקצה -
כף יד בהירה שחודרת אל מכנס שחור, והעור שתחתיו לבן ורך, כמו
גלויות צרפתיות בשחור לבן מן המאה הקודמת, ארוטיקה שמגלה טפח.


''מאד חם ונעים פה.'' המשיכה גל, ''העור שלך נימוח ומייחל,
כאילו שהוא מחכה בשפתיים פעורות לגשם.'' ואז חייכה גל ושאלה
''השפתיים שלך פעורות כבר לגשם? את רוצה שאני ארד אליך עם
גשם?'' אלונה נרעדה. הלשון של גל, דו משמעית ומשלבת מלים
שיכולות להשתמע כסקס, ויכולות להיות תמימות לחלוטין. עם כל מלה
ששמעה אלונה נפלטה מפיה אנחה: שפתיים, פעורות, ארד אליך.

''כן, בבקשה. אני רוצה.'' לחשה אלונה, וגל החליקה את המכנסיים
ממותניה של אלונה עד הברכיים. אז התכופפה על ברכיה לרגליה של
אלונה, הניחה בכל פעם רגל אחת על ירכה, וחלצה ממנה את הנעלים,
עד שלבסוף פשטה מאלונה את המכנסיים לחלוטין. לאורך ההפשטה
ניסתה אלונה להתרכז בתחושת השיער הקצוץ שנגע-לא-נגע בירכיה,
לשער את ההולך לקרות. כעת עמדה אלונה במערומיה מול הראי, וגל,
לבושה במלואה, עמדה שוב מאחוריה. אלונה החלה שוב לחוש שלא
בנוח, ולנסות להתעלם מהדמות שבמראה לפניה, דמות שמצאה חן
בעיניה פחות ופחות ככל שהוסרו ממנה בגדים רבים יותר.

''לא. יפה שלי. את צריכה להסתכל. לראות את עצמך במלוא תפארתך.
לראות את הירכיים המדהימות שלך, ואת האוצר שיש לך ביניהם'', גל
העבירה את ידיה על החלק הקדמי של הירך, מקו הברך ועד לקו שבו
נפגשו הירכיים, כשהיא מלטפת ומפשקת מעט יותר את הירכיים בכל
ליטוף. אלונה יבבה, כל ליטוף מיקד את תשומת הלב שלה יותר ויותר
באזור הירכיים, ובכל ליטוף כשגל פישקה מעט את ירכיה, היא דימתה
שהיא יכולה לראות קצה של עור ורוד בין הקפלים.

''אילו היית רקדנית, ואני הייתי רקדן, היינו רוקדים בלט בעירום
ביחד, והייתי מרים את הרגל שלך ככה באוויר, מפשק אותה, ואז
מרים אותך גבוה מעלי, ומסובב אותך.'' גל הדגימה את הרמת הירך,
ואלונה חששה לרגע שמא תנסה זו להרים אותה ממש, אבל החשש נמוג
כשראתה את שפתי ערוותה נפערות עם הפישוק שגל יצרה. אלונה
הסתכלה מרותקת, כאילו לא היה זה גופה שלה, אלא גופה המושלם של
רקדנית שנפער למולה, ורוד ולח ומבריק.

''ואז, מול כל הקהל שבאולם, הייתי עובר איתך ככה, פעורה ומורמת
מעל הראש שלי, ומראה להם את היופי שהוא את, והייתי מנמיך את
הגוף שלך עד שהיה נוחת בדיוק על הלשון שלי.'' וכאן שלחה גל את
אצבעה, ונגעה בדגדגן החשוף, מציירת עליו מעגלים עדינים, מעגלים
שהלכו והתחזקו ככל שהצלילים שהפיקה אלונה התחזקו.

''את מוכרחה להישאר איתי, יפה שלי. אם תעצמי עיניים אני
אפסיק.'' הזהירה גל, וגם עצרה את מעשיה. ואלונה, שבכל מאודה
רצתה שגל תמשיך, פקחה עיניה וטבעה ביופי שהייתה היא, שהייתה
גל, שהיו היא וגל יחדיו. התנועות המעגליות של גל התערבבו לה
כמו ספירלה, הולכות ונהיות מהירות יותר ככל שחפזו נשימותיה של
אלונה, וככל שיבבותיה נעשו דקות יותר, וחסרות אונים. למרות
ששמרה על עיניה פקוחות, אלונה הפסיקה לראות את המראה, התחילה
לראות הבזקים, עד שהגיעו אליה הכוכבים, ויותר לא ראתה דבר.

כשפקחה אלונה את עיניה, הייתה מונחת על המיטה, וגל רבצה לצידה
כשגבה אליה, והיא מכודררת סביב בטנה, במנח אל-תיגע-בי. אלונה
עצמה שוב את עיניה, ונתנה לחיוך להתפשט. היא החלה לדמיין את
עצמה מחזירה לגל כגמולה, חשבה איך הייתה רוצה לגעת בשדיים
הקטנים ולהחליק לאורך הזרועות החזקות שלה, איך זה בעצם שעדיין
לא התנשקו, האם גל מטפחת את שיערות הערווה שלה, ובמה היא שונה
שם למטה ממנה, אלונה.

''תרשי לי להיות מארחת טובה, ולהציע לך לפשוט את המעיל?'' שאלה
אלונה, ומיד שלחה יד כדי לעשות כך.

גל הסתובבה אל אלונה, ואלונה יכלה לראות עקבות של דמעות
בעיניה. ''לא, אני לא חושבת שארשה.'' אמרה, והסתובבה שוב בגבה
אל אלונה. אלונה משכה ידה במהירות, נבוכה ויראה. מה קרה, ואיך
גרמה היא למה שקרה? היא ניסתה שוב, ליטפה את שיערה של גל ובלחש
שאלה ''גלגול, מה קרה? אני יכולה לעזור?''

''לא, אני חושבת שאני אלך עכשיו. לפני שתגרשי אותי.'' אמרה גל,
והתרוממה לאיטה מן המיטה, בעודה ממשיכה להפנות אל אלונה את
גבה.

אלונה שתקה, ולרגע קצר התבוננה מרותקת בהתיישרות גווה של גל,
מקנאה בגמישותה. ואז התנערה ומחתה בקול ''מה פתאום? אני לא
אגרש אותך. להיפך.'' אלונה לא ידעה באיזה שלב בדיוק התהפך הילך
מחשבתה, אבל בעוד שרצונותיה בתחילת היום כללו תשוקה מעורפלת
לגבר אלמוני שיהפוך את גופה למקדש, כוונותיה ברגע הנוכחי היו
הרבה יותר בהירות אקטיביות וספציפיות, וכללו הרבה יותר גל
במיטתה.

''אני רוצה אותך, כאן, במיטה שלי, עירומה, עכשיו.'' אלונה חסמה
בגופה החשוף את הדרך ליציאה מחדר השינה. לרגע הבהבה בעיניה
תמונה שלה ושל גל, נאבקות בעירום על הדרך החוצה, של זרועות
נלפתות זו בזו, של ירך נשלחת אל בין ירכיים זרות כדי להפיל
ולהכניע. אלונה נשמה עמוק, וקולה רטט ''אל תלכי, בבקשה. רק
הגעת. זה לא הוגן.''

גל הביטה דרך אלונה לכיוון דלת היציאה, פניה חסרות הבעה אבל
עיניה דומעות. ''אני הולכת עכשיו לפני שאפגע. עכשיו אני הולכת
מרצוני, אחר כך את תזרקי אותי, ואת השברים האלו יהיה הרבה יותר
קשה לרפא.''

אלונה נשמה עמוק. ''מה קרה לך ילדה? מי פגע בך כל כך?'' היא
הניחה את כף ידה על האמה של גל, שזרקה אותה בפראות וצעקה ''אני
לא ילדה. ואל תתייחסי אלי כאילו שאת אמא שלי.'' אלונה נפגעה,
אבל ניסתה לשמור על קול מדוד.

''את יודעת שלא התכוונתי לזה ככה. אני מקווה ששמת לב בשעה
האחרונה שלא התייחסתי אליך כילדה.'' אלונה השפילה ראש. ''זו
צורת התייחסות של חיבה, לכל הרוחות. בטוח מישהו קרא לך ככה
פעם.''

גל התכווצה שוב, והפעם התחילה לבכות, בכי חרישי ומונוטוני.
אלונה היססה, ואז התקרבה אל גל ובזהירות כשהיא בודקת שלא תדחה
הפעם, הקיפה אותה בזרועותיה. גל התנהגה כאילו היא ילד אובד
שנואש ממציאת הוריו, ועכשיו הוא ממשיך ובוכה, לא משום שהוא
מצפה שמישהו יבוא ויציל אותו, אלא משום שאינו יכול לחשוב על
דרך פעולה חלופית.

''את רוצה לספר לי על השלדים שלך בכל זאת?'' ניסתה אלונה
להציע. גל חייכה חיוך עקום מתחת לשטף הדמעות. ''רק שלד אחד.
שלדה אחת את יכולה לקרוא לזה. האישה הכי יפה בעולם, שחשבתי
שהיא שלי, ברגעים קצרים של התנתקות מהמציאות.''

אלונה בנתה לעצמה את הסיפור. אישה, כנראה בגילה בערך, שפיתתה
את גל, ויצרה בה תלות ורעב, רצון לשחזר את החוויה, ופחד
מכישלון חוזר.

''ולמה בעצם.'' אלונה הסתבכה עם הניסוח וניסתה שנית. ''חשבת
אולי למצוא לך בת זוג יותר מתאימה. כלומר, בערך בגיל שלך?''

גל הפסיקה לבכות וקמה ממקומה. ''איך בת זוג בגיל שלי? מי תרצה
אותי. אותי, כמוני, כמו שאני?'' גל התחילה לפסוע הלוך ושוב
בחדר, בפסיעות מהירות שנוטעות צעדים בתוך המרצפות.

''רצית שאני אתפשט ואכנס למיטה שלך. זה מה שרצית? את רוצה שאני
אתפשט עכשיו?'' גל ירתה את המשפטים, באלימות יורקת את ההברות,
ואז פתחה את המעיל וזרקה אותו על הרצפה. אלונה התיישבה בחבטה
על הרצפה, מרותקת למראה של גל המתפשטת. היא עקבה אחרי התנועות
בפה פעור, והרגישה איך החיך שלה מתייבש בציפייה.

המבט מלמטה איפשר לאלונה לראות את קימור החזה הקטן, את טיפות
הזיעה שנוצרו בבית שחיה החלק של גל ממתח או מאמץ, או חימום יתר
במעיל העור. גל החלה להוריד את הגופיה הלבנה, ואלונה בלעה רוק.
לראות את הגוף העירום ולמות, אפשר לפתח סיורי תיירים כאלו,
הסתובבו המחשבות בראשה בלא הגיון. גל זרקה גם את הגופיה,
ונשארה עם מכנסי הג'ינס והחזיה. ואז האטה את הקצב, מהססת, ידיה
מונחות על הכפתור בחזית המכנסיים.

אלונה הסתכלה מרותקת, שדה הראייה שלה מצטמצם לטווח שבין מותניה
של גל למפשעתה. לא היו עוד מחשבות, והזמן זחל לאט, כמו לתת את
הכבוד ההולם למקום. גל הסתכלה בעיניה של אלונה, ראתה לאן הן
פונות, היססה שוב, ואז משכה בכתפיה, נאנחה, ופתחה את המכנסיים.


אלונה עצמה את העיניים.

דקה עברה. גל סגרה בינתיים את המכנסיים, וחיכתה. אחר כך החלה
לסגת לכיוון הדלת, אוספת את הגופיה והמעיל הזרוקים. כשכבר עמדה
כמעט בדלת, שמעה את קולה של אלונה. ''מתי התכוונת לספר לי?
היית הולכת בלי לספר לי? זה מה שהתכוונת לעשות?'' קולה של
אלונה התחזק, תחושת הבגידה נמהלת בו. ''כל מה שעשית היום מבוסס
על שקר.''

גל נרתעה, ואז תקפה בחזרה. ''זה לא נכון בכלל. כשאת הגעת לבית
הקפה בכרמל חשבת שאת הולכת לפגוש גבר. אחר כך נסעת משם הביתה,
ונתת לאישה לפתות אותך. למה זה כל כך משנה?'' ואז הנמיכה את
עוצמת קולה ללחישה כמעט ''ואם הייתי מספרת לך, היית באה איתי?
היית בורחת ממני כמו מאש. אף אחד לא רוצה אחת כמוני. אף אחד
ואף אחת. לא סטרייטים ולא לסביות.''

אלונה השפילה את ראשה. ההאשמה של גל הייתה נכונה. היא ניסתה
למצוא מוצא, לחזור לשיחה מעט נורמאלית יותר. ''מאיזה גיל
ידעת?'' שאלה.

''מאיזה גיל ידעתי מה? תמיד ידעתי שאני אישה. תמיד. מגיל אפס.
זו תובנה שאני זוכרת מגיל הגן, כשכל הילדים קיבלו את ההסבר של
הגננת על איך באים ילדים לעולם, שלבנים יש פין ולבנות יש פות,
ואני התווכחתי ואמרתי שזה לא נכון, לא לכל הבנות יש, הנה תראו,
עובדה.'' אמרה גל והמשיכה.

''או שאת מתכוונת מאיזה גיל ידעתי שאני אוהבת נשים. זה היה
הרבה יותר מאוחר, הייתי לפחות בת שתים עשרה, בטיול השנתי
כשדרשתי להיות במקלחת של הבנות כמו תמיד, ואחרי מה שקרה שם כבר
לא נתנו לי יותר. או שאת מתכוונת מאיזה גיל התחלתי עם
ההורמונים. וזה קרה ממש לא מזמן, בחודשים האחרונים, שבהם אני
מתחילה להראות מבחוץ קצת יותר דומה למה שאני מבפנים.''

גל הסבירה, מנסה לשכנע את אלונה, ''את מבינה עכשיו למה את כל
כך יפה? את אישה. ואף אחד לא יתווכח איתך על זה, ואף אחד לא
ישלח לך הזמנות לגיבוש לסיירת רק בגלל שהשם שלך גל ליבוביץ',
ולא יוריד לך פרופיל בגלל שאת הולכת עם חזייה.'' גל הנמיכה
קולה עד ללחישה ''את אישה, באלף רבתי בשין שורקת ובהא הידיעה,
אישה בכל אבריך.''

אלונה קמה, נתנה לגל יד, והזמינה אותה אל מיטתה.

ושם, ביחד, ניסו להתגבר על חוסר הניסיון של אלונה עם נשים, על
עודף הניסיון של אלונה עם גברים, על האיברים החסרים של גל, ועל
איבר אחד מיותר שלה.

ואילו הייתי יכולה לשלוט במציאות, הייתי נותנת להן להזדיין שם
בסבלנות עד עצם היום הזה. כי מגיע להן. כל אישה ראויה להערצה.