פעם אחת, בארץ נטולת מלחמות ופיגועים, ארץ שאין בה מחבלים
וקריסות של בניינים, ארץ נטולת דברים כואבים- חוץ מאהבה כמובן,
חיה לה ילדה אחת.
ילדה שאהבה את החורף.
רק את החורף.
הסיבה לכך לא הייתה רק בגלל שבחורף יש גשם- כי עובדה שיש
מקומות שבהם גם בקיץ יורד גשם.
וזה גם לא היה רק בגלל שבחורף לובשים גולפים ומעילים ארוכים-
כי אם יש לך מזגן בבית אתה יכול ללבוש כמה שכבות שאתה רוצה-
אפילו בקיץ.
וזה אפילו לא היה רק בגלל שבחורף יש קרמבואים- שהיא כל כך
אהבה- כי זה הרי מאכל שאפשר להשיג כמעט תמיד, גם בקיץ.
וזה משום מה גם לא היה רק בגלל שבחורף השמיים קודרים ואפורים,
שזה היה גורם לה לחשוב שהיא לא היחידה במצב הזה...
זה פשוט היה בגלל שהחורף- הוא חורף.
וההרגשה שהייתה לה בחורף, שלא משנה מה- בחורף הכל יהיה טוב.
וזה היה החורף שלה.

ואז, יום אחד, הילדה פגשה ילד. והוא גם אהב את החורף- כמעט
כמוה.
הוא אפילו קנה גולף כחול- כמו שהיא קנתה, כדיי שהם יוכלו לעשות
טיול בגשם, להסתכל על השמיים האפורים ולאכול קרמבו- ביחד.
ואז- החורף כבר לא היה רק שלה.
הוא היה שלהם.
ובמשך הזמן- הילדה אהבה את החורף יותר ויותר- רק בגללו.
והיא אפילו... אפילו נתנה לעצמה לאהוב גם אותו. כמעט...,טוב-
יותר מהחורף.
הרבה יותר.

אבל- כנראה שבחורף לא הכל טוב, כי יום אחד, סתם ככה, הילד
הפסיק לאהוב את החורף.
הוא פשוט הלך לאיבוד- איפשהו בקיץ. איפה שחם ואנשים לובשים
גופיות ואוכלים ארטיקים וגלידות- ואפילו מחייכים!
והילדה חיכתה שהוא יחזור.
וחיכתה.
וחיכתה.
שהוא יבין שבחורף יותר טוב.
איתה.

אבל היא נשארה לבד. ונהיה לה עצוב.
עצוב בחורף!
ועכשיו, הילדה כבר לא אוהבת את החורף.
היא לא אוהבת אף אחד.