הכול התחיל כשאת כל הפעמים בהם אמרת לי 'לא' הייתי שומר בקופסת
קרטון מתחת למיטה. מדי פעם הייתי מציץ בשביל לראות שכל
ה'לא'-ים שם בסדר, שהם ישנו טוב ושאכלו את כל האוכל שפיזרתי
להם אתמול.
את יודעת, ה'לא'ים שלך חיים אצלי לא רע דווקא, הם סידרו לעצמם
אחלה של מקום. חוץ מזה כל פעם כשאני שומע את הקופסא זזה
באי-נוחות אני מאכיל אותם קצת באכזבות שלי ובעצבות שנופלת
עליי, ואת עוזרת לי הרבה, אולי אפילו בלי שאת יודעת, לפטם אותם
טוב טוב, כדי שלא יהיו רעבים, ממש כמו חיות מחמד, או יותר נכון
מילות-מחמד.
לכל ה'כן'-ים שעדיין לא אמרת לי שמרתי מקום בכיס כדי שיהיו
קרובים אליי למרות שאני יודע שלא משנה כמה שהם יבקשו אף פעם לא
יהיה לי מה לתת להם לאכול כי את כל האוכל שיהיה לי אני כבר
אשים בקופסת הקרטון, למרות שבעצם, כולם יודעים ש'כן'-ים לא
יכולים להתקיים ממחשבות רעות, אז הם לאט לאט יגוועו ובנתיים
הקופסא שלי פשוט תעלה על גדותיה.
מרוב שהיה להם טוב בקופסא, ה'לא'ים, מילות המחמד שלי הפכו די
מהר להרי-אדם, או יותר נכון הרי-מילים, עד כדי כך שקופסת קרטון
אחת פשוט לא הספיקה. אז דחפתי אותם ככה שיהיו דחוסים דחוסים
בתוך ארון הבגדים ואת כל אנחות שפלטתי בדרך הם בלעו בשמחה.
ככה הייתי הולך לבית הספר וחוזר כל יום הביתה, פותח את הארון
ומאכיל את ה'לא'-ים שלי באכזבות חדשות ומדי פעם מצרף להם ארבעה
'לא'-ים חדשים שנתת לי, כדי שיהיו להם חברים לשחק.
בסוף הם כבר התחילו להעיק. באיזשהו שלב, כשכבר לא היה להם
מספיק מקום בארון מרוב שהיו שמנים ועגולים כאלה ותמיד היו תאבי
בצע לעוד מחשבות אובדניות, החלטתי להעביר אותם למרתף, אבל איך
שפתחתי את הדלת, הם דחפו אותי אחורה וברחו לרחובות.
ה'לא'-ים שלי עכשיו נמצאים בכל מקום, משריצים כמו מקקים
ואוכלים את כל האנחות והאכזבות של כולם - ככה הם גדלים
ומתחסנים, ה'לא'ים שלי. שמעתי בחדשות שמישהו קרא לזה סוף העולם
ושכל צה"ל ואחותו כבר מנסה בכוח למגר את התופעה, אפילו קראו
לאמריקאים והרוסים. איזה מאה טנקים של צה"ל וגם כוחות תגבור
מחו"ל משוטטים ככה בחוץ כדי לעצור אותם שלא יתפשטו מעבר למזרח
התיכון. אבל בעצם... אני כבר יודע שאין שום טעם בחיילים מול
המפלצות-מילים שלי... אני יודע ששום כדור רובה לא יכול לבקע
אותם... שום יתד ברזל או רומח לא יוכלו להם... אבל אני יודע
שאם פעם אחת, רק אם פעם אחת תגידי לי כן, ה'לא'-ים שלי פשוט
ימסו מההתרגשות. |