[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכל נפתח בחריקת בלמים. חתולה אפורה ומוזנחת עוברת את הכביש.
אני יושבת בכסא הנהג ובוהה בששון מורה הנהיגה הזה שכבר מכיר
אותי יותר מדי טוב.
ששון:אוקי, בואי ניקח נשימה עמוקה ונחליף מקומות, בסדר? (הנהון
אדיש בזמן שאני עוברת למקום הראוי) תראי אנחנו עובדים כבר 48
שיעורים שזה בסדר גמור. אבל אני מרגיש, תקני אותי אם אני טועה
שמשהו מציק לך,אולי בבית?
אני:ששון אני בסדר באמת זה פשוט זה, זה לנהוג זה...מלחיץ אתה
מבין?זה לא פשוט לי כמו לך. אני נלחצת.
ששון:אז אולי כדאי שתיקחי משהו, זה לא בושה יש לי מלא תלמידים
שלוקחים דברים כדי להירגע. אולי זה מה שאת צריכה, אבל משהו
חייב להשתנות. הדינאמיקה הזו היא לא פועלת.
אני: (שתיקה.) אממ...אתה צודק, צודק לגמרי. אולי זה באמת כי
אני מתחילה את הסמסטר עכשיו, יותר מדי דברים בבת אחת. אני הרים
אלייך טלפון ששון שאני ארגיש טוב יותר.
ששון:מצוין חמודה תרגישי טוב.
אני:להתראות ששון.
הדלת נטרקת באופן מאד אופייני, ואני מקללת את עצמי בלב. בראש
שלי מתחילה להתנגן נעימת ה"באנג באנג" מ"קיל ביל" ואני חושבת
איך אמא שלי שכנעה אותי ללכת אליו ש"הוא יודע להתמודד עם אנשים
שחוששים כמוני" ככה היא אמרה. זה הכל שטויות. אני בוהה לשניה
במחצלת המלאה חרא של ציפורים של משפחת רזיקוביץ ועולה לבית
"שלנו".
רועי יושב על הספה "שלנו" שותה מיץ תפוזים שקנינו ביחד
בסיטונאות ואני מניחה שנח מיום עבודה רעוע, אני נכנסת למטבח,
למקרה שאני ארצה לבכות, אין לי כוח לגינונים דרמטיים מיותרים.
רועי:איך היה השיעור?
אני:מרגש.
רועי:עד כדי כך טוב?
אני:האופניים לא צריכים לדאוג בינתיים
אני לוגמת ממיץ התפוחים שקנינו ביחד שנמצא במקרר ומרגישה קצת
מוטרדת אפילו לא יודעת ממה. הסמסטר הראשון באוניברסיטה התחיל
בצורה מפתיעה ממש בסדר. לא חשבתי שהתקבל לקורס המכינה של בימוי
וקולנוע. ואז שאחרי חצי שנה עוד קיבלו אותי לקורס באוניברסיטה
הייתי בהלם מוחלט. רועי עוד בחצי רגל בצבא. רק לפני חצי שנה
הוא השתחרר בניגוד לשנה וחצי שלי. אנחנו כבר כל כך הרבה זמן
ביחד שכבר לא שמים לב. פתאום אני שמה לב שהיה שקט יותר מדי זמן
כאלו שנינו רוצים לומר משהו. ושנינו באמת מדברים בסוף ביחד.
אני אומרת:אני רוצה להפסיק עם הנהיגה זה לא עובד לי
הוא אומר: אמא שלך צלצלה
אני עוצרת, היו עושים לי רנטגן או משהו אחר שמראה אותי בולעת
היו רואים את הכדור הזה נתקע בגרון, אני מניחה את המיץ תפוחים,
יוצאת לראות סוף סוף את הפנים של אהוב ליבי.
אני אומרת:מה היא רצתה?
הוא אומר:את רוצה להפסיק תפסיקי, לך זה היה חשוב לנהוג, לי זה
לא משנה.
אני אומרת (אחרי שכבר שכחתי למי אכפת ולמי חשוב לנהוג):רועי,
מה היא רצתה?
הוא אומר:להזמין אותנו לבקר לסופשבוע
אני אומרת:ואתה אמרת?
הוא אומר:שאת לא בבית.
אני נכנסת לחדר השינה, יוצאת ושוב נכנסת ושוב יוצאת והוא תופס
אותי בידיים הגדולות האלה שלו ולא אומר כלום. השתיקה מעיקה
עליי ואני נמסה לתוך החיבוק שלו. אני עוצמת עיניים ולוקחת
נשימה עמוקה.
אני אומרת (חלש ולעיניים שלו):ניסע בטח שניסע. למה לא בעצם?
ניסע אבל אחרי הפרויקט שיש לי להכין. זה לא זמן טוב עכשיו.
הוא אומר:זה אף פעם לא זמן טוב איתך
אני אומרת:רועי, בבקשה אל
הוא אומר:אולי תעשי את זה עליהם
אני אומרת:מה?
הוא(כי נמאס לי לומר שהוא אומר, כי ברור שהוא אומר מי עוד
יאמר, החתול "שלנו" שמיל?):הפרויקט שלך, תעשי אותו עליהם כמו
דוקומנטארי כזה, לא הגיע הזמן להתנקות משדים ישנים?
ובאמצע המסדרון,בין הסלון/מטבח לחדר שינה/שירותים אני מהנהנת
נמרצות כמו סטודנטית עמוקה וטובה בקול מבין, שהוא אומר ולא
החתול שמיל:יש מצב,למה לא? נעשה את זה...אני הציע למרצה שלי
בשיעור הקרוב, ננסה.
הוא:יפה שלי,גיבורה.
המנגינה בראשי משתנה לTHE BEST OF YOU של פו פייטרס.
הוא מנשק לי את המצח נשיקה אחת רכה שעושה לי את זה כל כך חזק.
אני מרימה אליו את עיני הבובה שלי והוא מחייך חיוך כזה גדול
ומאיר שאני כבר שוכחת את כל היום הזה,ואת כל החיים שלי בכלל.
הוא סוחב אותי אל המיטה כמו כלה בערב כלולותיה ה100 ומשהו לפי
ספירת איבוד הבתולין. ומוריד אותי מעצמי. החולצה המכופתרת
שלום, סיונרה חצאית קפלים, גם אתן נעלי עקב המדכאות את המין
הנשי. וחזייה התומכת בכל המין האנושי. ויש יש למה לחיות. עד
שכמו בכל סרט טוב. הוא עולה מעלי ואני נאחזת חזק חזק כאלו שכל
החיים שלי תלויים בזה. ואנחנו מחייכים, ואנחנו מחוברים ואנחנו
כל כך כל כך אוהבים. והוא מסתכל עליי וכמה שטוב לי ונהיה לו
טוב ומזה שנהיה לו טוב נהיה לזין שלו טוב, והוא גומר. והוא לא
מסתכל עלי אחר כך, לא מזלזול או מחוסר אהבה פשוט כי הוא עוצם
עיניים ואז הוא כבר מנקה את עצמו. ואני על המיטה הזו ערומה
וחושבת לעצמי על השמש ששוקעת ושנהיה לי קצת קר. לא באיזה מובן
מדכא או עמוק סתם קר לי, ומרימה את השמיכה ומתכסה. הוא חוזר
למיטה ומחבק אותי,מתעצבן שוב שאני לא מסתובבת אליו והוא מחבק
אותי הפוך. ואני מרגישה פתאום מאד לא מובנת. לא בגלל משהו שהוא
עשה, אולי בגלל משהו שאני. והראש שלי כל כך מנסה לא לקחת את זה
לשם, לאחור, לא לנבור. ולא לקחת לעתיד לסוף שבוע הקרוב או למה
המרצה יגיד, ואם אני בכלל רוצה שהוא יאשר את הפחד הגדול ביותר
שאפשר להדחיק. מנסה רק לחשוב עליו מחבק אותי שנהנה מזה שלי טוב
ואני נהנת מזה שלו טוב, ומהקרוב שנהפך כל כך מהר
יותר מדי מהר לרחוק.

בבוקר למחרת שאני קמה הוא כבר בעבודה. השיעור שלי מתחיל ב10.
אני מתארגנת ושותה את הקפה של הבוקר, מאכילה את שמיל ועולה על
האופניים לאוניברסיטה.
בדרך מתנגן לי הפס קול של הבועה, השיר הזה שכולם מזמזמים
עכשיו, צצות לי כל מיני מחשבות כאלה, הכל עובר לי מהר מאד.
איזה פועל ערבי מחייך אליי תוך כדי שיפוץ של השכנים שלנו,
משפחת קלדרון. האימא מתלוננת כל הבוקר על הזיגוג הצרפתי שהיא
רצתה בחלונות. החיוך של הערבי משמח אותי אבל מפחיד אותי
בו-זמנית.
נעים ודאפי, לומדים עליהם כמעט בכל תיכון כבר שלושים שנה.
האהבה העקרה הבלתי אפשרית הזו, הייתכן שאנחנו רק הולכים אחורה?
אני מסתכלת עליו באמת בחור נחמד למראה עדין כזה, ואני פוחדת
אני פוחדת. אני שומעת בנות בנות שמונה מדברות על הערבים
האלה...מקללות ת'נשמה על איך שהם הורסים את המדינה, חינוך כזה
שהוא עוד מהגן ותכלס מישהו אי פעם דיבר עם אחד. איזה פלשתינאי
ישראלי טוב מראה כזה, שלא יעשה לכן תחושה של "אוי, איזה זחוח
ומסכן", מישהו לדבר איתו בגובה העיניים. אלה מחשבות כאלה
שעוברות לך בראש ויוצאות בשנייה שבאו.
אני לא מאחרת אף פעם. המרצה שלי שלמה מחייך אלי, הוא מסביר לנו
במהלך השיעור על המשמעות של תפיסת פוקוס בתמונה הגדולה. "יש
מכלול של דברים שתופסים את העיניים. תשימו על במה שלושים
ליצנים שצורחים בקול ובחורה אחת שלבושה שחור ולא תאמר מילה,
למה אתם חושבים שהייתם שמים לב?" או דברים כמו לספר על הניסוי
הזה שעשו לאנשים שהראו להם איזה סרט והם פספסו איזה קוף שעבר
שם בפריים כי זה לא מה שהמוח שלהם התפקס אליו. "יש גבול" הוא
אומר "לכמה אנחנו מסוגלים לספוג". הוא מזכיר לנו שיש לנו שבוע
להגיש את הקווים הכלליים לפרויקט הגדול הראשון בהחלט שלנו.
זה לקחת איזשהו טקסט ולעבד אותו לשלושים דקות קולנועיות שלמות,
עשינו פרויקטים קטנים יותר שהתחלקנו לקבוצות והכנו איזה דקה,
עשר דקות. פה זה הכל עלינו לבד, וחצי שעה שלמה. אחרי השיעור
אני:פרופסור קדמי...
שלמה:שלמה! אל תהי מצחיקה אמ...
אני:רוני.
שלמה:כן כמובן. מה את רוצה?
אני:אז ככה. חשבתי לעשות את הפרויקט על המשפחה שלי. עכשיו אני
יודעת מה תאמר...
שלמה:מה אני יאמר?
אני:שזה בנאלי, שזה משעמם שאין לאן לגדול עם זה. שזה בעייתי כי
הם לא שחקנים ואין שום קו עלילתי
שלמה:אני לא יאמר דבר כזה, זו המשימה שלכם למצוא את הקו שלכם,
להתפתח לפרוץ. כרגע עוד מותר לכם לטעות כל עוד אתם טועים עד
הסוף. אבל את לא נראית לי עד הסוף בעניין, את נראית חוששת.
אני:כן, כי אתה מבין. המשפחה שלי לא...רגילה
שלמה:אף משפחה לא רגילה
אני:משפחה די...אני פוחדת לחשוף את עצמי ככה על הפרויקט
הראשון
שלמה:במקרה כזה,את ממש  חייבת לעשות את זה, לפתור את מה שמעכב
אותך. תקשיבי לדעתי עדיף רק לספוג השראה מהמשפחה לביים קטע
שמבוסס על העניין, אחרי הכל יש לך שבוע לחשוב, לכתוב. אף אחד
לא ידע שזה עלייך
אני:זה העניין שיש רק שבוע
שלמה:אם זה העניין קחי שבועיים, בסדר? (הגוש נהייה גדול קצת
יותר) מעולה. תצלצלי אליי תודיעי לי מה פה קורה פה. טוב רוני?
אני:בטח. יום טוב.

ומאיזושהי סיבה די ברורה אני לא מרגישה כל כך בטוחה אחרי השיחה
הזו. ומחליטה לקפוץ לאמא לביקור כביסה שבועי. האוטובוס מלא
אנשים. בעיקר בקבוצה של נערות בנות 15 שעכשיו בחופש עם הצמידים
הענקיים האלה שחלקם מצביעים על פסטיבלים מרגשים שבהם היו והן
עושות כל כך הרבה רעש, אני רק בוהה בחלון. שגריפ ודוקטור סעדיה
עוברים לי מול הפנים. נוסעת ונוסעת מתל אביב הפתוחה לרעננה
הסוגרת אותי בתוכה, העצים גבוהים והאווירה הפרברית הרגועה,
משתקת. אני מכריחה את עצמי לרדת בתחנה, השעה 1 בצהרים. אמא
מקבלת אותי בחיוך, מבשלת בדיוק ארוחת צהרים
אמא'לה:יש מרק עדשים אם את רוצה
אני:זה בסדר אמא אני לא רעבה
אמאמ'לה:את בטוחה? מה קורה איתך בזמן האחרון את לא אוכלת?
אני:אני בסדר.(משחקת באי נוחות במפת השולחן, היא מסתובבת אליי
ואני מרימה אליה עיניים של ילדה קטנה שרוצה שיקשיבו לה, אבל
המבט שלה כבר מרוחק שוב ואני לא ממש בטוחה בכל מקרה מה זה
שרציתי לומר)אני מתחילה לעבוד על פרויקט לקורס
אמא'לה:באמת? אוי זה נחמד! על מה?
אני:עלינו
אמא'לה: עליך ועל רועי! זה נשמע מסובך קצת,לא?
אני:לא עלי ועל רועי. עלינו, על המשפחה שלנו.
אמא'לה:מה זאת אומרת? מה כבר יש לספר עלינו?
אני: זה לא משנה, זה לא שמישהו חשוב אי פעם יראה את זה
אמא'לה:את רוצה שהדבר הראשון שאת עושה יהיה סתם? אולי תבחרי
נושא יותר מאתגר?
אני:אולי נדבר על משהו אחר?
אמא'לה:אז בואי נדבר על דינה
אני (ברגש אמיתי שלא התבטא עד פה למקרה שזה לא היה ברור):מה
קרה לדי?
אמא'לה:אני לא יודעת מה לעשות איתה רוני, היא פשוט מתווכחת או
מתעלמת מכל דבר שאני אומרת לה.
אני:כמו כל בת נוער טיפוסית, אמא תני לה לנשום גם אני הייתי
ככה
אמא'לה:את לא היית ככה.
אני:אני הייתי ככה וזה עבר לי
אמא'לה:את לא ראית מה היא לובשת! למקומות שהיא הולכת. היא
יוצאת לפעמים בשמלות דקיקות כאלה שרואים לה הכל. והכי גרוע
הבחור הזה עומר, אני שמעתי מצילה השכנה שהבחור מוכר סמים!
אני:צילה השכנה מדברת הרבה שטויות אמא. די ילדה טובה, היא
יודעת מה היא עושה. ותאמיני לי שגם אני לבשתי הרבה דברים שאת
ואבא לא אישרתם...(היא מתפרצת לדברי תוך כדי שהיא שמה לי פולקע
עסיסי ביד)
אמא'לה:את יודעת מה? אתם באים מחר אלינו, נכון? תראי בעצמך.
אני:אז זה למה הזמנתם אותנו?
אמא'לה:אני דואגת לה רוני
אני:את דואגת לכולם אמא(אני נאנחת) בסדר אמא אני אשים עליה
עין
אמא'לה:תודה רבה, זה כל כך הרבה לבקש?
אני הולכת לחדר הכביסה שהיא מתחילה לברבר על אבא ועל עוד אחד
מהריבים ההזויים והלא ברורים שלהם. אני נמנעת מלהגיב עד כדי כך
שהיא קוראת בשם שלי כמה פעמים לראות שאני מגיבה. מה אני רוצה
לספר בכלל בפרויקט שלי? ים של עצב וכאב? עובדתיות, מה? אני
אשמור על די אמא, אני אשמור עליה טוב, כי אתם ממש לא יודעים
איך. למזלי השעה שתיים מתקרבת ואחראי המשמרת שלי לא שואל את
עצמו שאלות כאלה, אני נפרדת מאמא שלי במהירות, מוסיפה משפט קטן
של "לא באמת אכפת לי מה עובר על אבא" שזה אומר הכל ויוצאת. רק
שאני יוצאת אני רואה על מה היא ואבא התווכחו. כל העצים בחצר
שלנו התכסחו עמוקות ובחניה עמד הר של ענפים וגזעים, למה הוא
עשה את זה? אני שואלת את עצמי בלחש וקול קטן בראש שלי אומר "את
יודעת למה, את לא רוצה לדעת אבל את יודעת"

אני מחליפה למדים היפים שלי ומתחילה לעבוד. אני אחראית על
שולחנות 4,6 ו 12. בשולחן שש מתנצחים להם הזוג הקבוע שלנו מרתה
וג'רמי, הם באים רק אלינו כי אנחנו מגישים את האוכל הטקסני שהם
אוהבים כל כך. לא ברור לי על מה הם מתווכחים הפעם בגלל המבטא
אבל לשמחתי הם משאירים טיפ שמן. בשולחן 12 יושבים כמעט 12
אנשים שמצפים מאיזושהי סיבה שהכל ילך מהר שמזמינים 12 מנות,
התינוק הקטן שלהם יעקב לא מפסיק לבכות ומפריע לשאר יושבי
המסעדה, בשלב מסוים אני חושבת ללכת להגיד להם משהו שהאמא מבינה
את הרמז ומולקת את התינוק בעצבים מהמקום החוצה. בשולחן 4
יושבות שלוש חברות שבאו לחגוג יומהולדת 19 של נועה. מזל טוב
לנועה! אני אומרת שאני מביאה לה עוגת שלושת הקרמים שלנו. והן
מצחקקות ואומרות "תודה!" בשלושה קולות מעורבים. ערב לא קל עובר
על כוחותינו מזל שאני כבר כל כך מאומנת ביללנות של הבורגנות
הישראלית הפוסט מודרנית. עד סוף המשמרת אני שוכחת הכל, אני
עסוקה מדי במה שאני צריכה לעשות. רק מידי פעם השיר בלו של גוני
מיטשל נכנס לי לראש ויוצא. אני יוצאת משם ב11 למזלי יעל אומרת
שהיא תסגור את המקום שאני נראית תשושה, ופתאום הרגשתי קצת ככה.
הזוג התפייס עד סוף הערב, המשפחה הלכה מרירה כפי שהיא באה.
ושלושת החברות יצאו קצת שיכורות אך מאושרות ואני הלכתי ברגל
הביתה שהפועל הערבי מציץ לי ליד הבית של הקלדרונים, והמחשבה על
זה שאני אצטרך לדבר עכשיו עם רועי מפחידה אותי יותר מהכל. למי
יש כוח ל"איך עבר היום שלך,יקירי?" ואני באמת לא רוצה לדעת
כרגע. אני עולה את המדרגות רצוצה ועייפה. הוא מקבל את פניי
בצעקה מחדר המיטות
רועי: קטנטנה שלי, את באה?
אני (בקול שמנסה להישמע לא מובס): אני צריכה לעבוד על סקצ'ים
לפרויקט
רועי:אז הוא לא אישר לך לעבוד על זה?
אני:הוא הרשה אבל לא דוקומנטארי, אני צריכה לכתוב טקסט(משתעלת
כי אין לי כוח לצעוק)
רועי:טוב אז צטרפי אלי אחר כך, יש לך עבודת קודש לעשות!
אני אפילו לא עונה. אולי למחצית השניה אני באמת מנסה לחשוב מה
לכתוב, הדפים הריקים רק מציפים בי ים של זיכרונות רעים והלב
שלי דופק חזק כזה. אני מחליטה לא במודע לעזוב את זה, אין לי
כוחות. אני נשארת עוד איזה שעה בסלון כדי לוודא שרועי כבר נרדם
ואחר נכנסת לחושך נותנת לו ללטף אותי, מתכרבלת בו. וישנה לבד
הלילה, לא בשניים.
למחרת  זה יום שישי אז לא באמת צריך לקום מוקדם אבל אינסטינקט
זה אינסטינקט. ששון השאיר לי הודעה בפלאפון שאני מוחקת במהרה
ואמא צלצלה בפעם המאה לאשר הגעה. שנינו שקטים על הבוקר, מכינים
כל אחד לעצמו את האוכל. אני שמה לי קורנפלקס "שלנו" עם שוקו
והוא מכין סנדויץ' עם לחם מלא "שלנו" ואבוקדו "שלנו". הוא במיץ
תפוזים אני בתפוחים. אני מניחה את הכוסות על הדלפק ובדיוק
שנדמה שהשקט הלא ברור שלנו הולך להיפרץ שמיל מפיל את הכוסות על
הרצפה. הרעש שנשאר.
רועי מסתכל עלי ואומר בטון קצת יותר עצבני מהרגיל
רועי:את יודעת שהוא תמיד הולך על הדלפק
אני:די רועי עזוב שטויות אני אלך לקנות חדשות, בסדר?
רועי:אז אני נתקע לנקות את כל השברים?
אני: לא די. אני אעשה את זה כי זו אשמתי( שנינו קצת מנוחמים
יותר)
רועי: בואי לפה שניה
אני: אם אתה רוצה שאני אספיק גם לנקות וגם לקנות לפני שהכל
נסגר...
רועי:נו, בואי לפה שניה אחת!
אני באה, הוא מושיב אותי על הברכיים שלו, פתאום אני מחייכת
לשניה ואז גם הוא. הוא נותן לי נשיקה אחת חזקה ואומר:
רועי:את יודעת שאני אוהב אותך?
אני (שמחייכת עכשיו אפילו קצת יותר): כן אני יודעת מותק. עכשיו
זוז לי מהפנים שאני אוכל לנקות.
בחנות בפינה ליד הסנטר אני מוצאת כוסות כמעט זהות. מרוצה מעצמי
ומהשקט של יום שישי אני נתקלת בחברה טובה שלי גילי שלא ראיתי
אותה בערך חצי שנה.
אני:גילי! הי מה שלומך?
גילי: מצויין מצויין, מה  איתך כפרונת?
אני (מתפוצצת מצחוק): אני סבבה. ויי, מה את עושה פה? מה איתך?
גילי: אני בסדר,סתם, קניות בעיר הגדולה , מה איתך? מה קורה?
אני:אני נהדר. את יודעת שאני ורועי עברנו לגור ביחד?
גילי: לא, לא ידעתי אבל כמה בלתי צפוי מה אני אגיד לך
אני: מה, למה?
גילי:סתם, נו הייתי צינית. יו איזה מוזר הקטע הזה רק לפני
יומיים דיברתי עליך עם יותם
אני: מי?
גילי: יותם החבר החדש שלי. התגעגעתי אלייך
אני (מסתכלת אל השעון שמזכיר לי שיש הורים לפגוש): בואי נשב על
איזה כוס קפה, או שיש לך אוטובוס לתפוס?
גילי: איזה אוטובוס? סוזוקי מותק ועוד מהדגמים החדשים
אני: לא נכון! באמת? פאק שיחקת אותה...
גילי: יאללה בואי לקפה
אני:לאן נלך?
גילי:זה משנה?
אני:ברור שלא
גילי: וי את חייבת לראות מה קניתי....
טוב בלה בלה בלה שיחה של בנות, זה לא מעניין, בוא נקפוץ קצת:
גילי: למה זה לא ברור לך, כמה זמן אתם ביחד?
אני: כמעט חמש שנים
גילי:יש לי בני דודים יותר צעירים מזה. זה ברור שתתחתנו,
לכולנו זה היה ברור נתנו לכם למות בשקט
אני:נו באמת.
גילי:את רואה את עצמך עם מישהו אחר?
אני: לא. אבל אי אפשר לדעת. מי אמר שאני רוצה להתחתן בכלל?
גילי: למה את כזאת אנטי?
אני: אני לא אנטי, פשוט דברים הם לא תמיד כמו שהם נראים
גילי: אז איך הם נראים?
אני: אפור.
גילי: סליחה?
אני (מוציאה קול כזה של "וי בטח נשמעתי מוזרה בואי אני אסביר
לך"): לא שחור ולבן, אפור.
גילי: אני חושבת שאתם דווקא די צבעוניים
אני: מספיק עלי, ספרי על יותם.
גילי (עושה תנועה של עלמה במצוקה שנשבתה): אין לי מילים, אין
לי מילים. כל כך חתיך לשפוך שמן עליו!
אני: והלב?
גילי: הוא רוצה לאמא...
אני: בחייאת..
גילי: בסדר, את יודעת הדברים האלה לא קורים בין לילה
אני: נראה לי שאו שיש ניצוץ או שאין אחד
גילי: ומה עם קצת כיף בתהליך?
אני: לא יודעת אף פעם לא היה לי אחד סתם בשביל כיף
גילי: אז מאיפה את יודעת מה את אומרת?
אני: כנראה שאני לא. אוי כמה מלודרמטי
גילי: כמה שרמנטי!
אני:כמה אמביוולנטי
גילי:דיסהרמוני
אני:דו משמעי
גילי:מתפתח לאט
אני:ולאן נלך?
גילי: קדימה!
אני: אבל את נוסעת לרעננה
גילי: ואת נשארת כאן!
אני:האח הכאב המר המר המר(מי היה מנחש ששתינו היינו במגמת
תאטרון בתיכון, הא?)
ברצינות עכשיו שניה, היה לי ממש טוב לראות אותך
גילי: כן, הא צריך לעשות את זה יותר ולא פעם בחצי שנה.
אני: נשתדל?
גילי: אם תזמיני אותי לחתונה זה כבר יהיה פחות זמן...
אני: תסתמי כבר!
גילי: ביי מותק,אוהבתך!
אני: מי טו, קאפ קייק...

אני מגיעה הביתה, מספרת לרועי שפגשתי את גילי. שנינו אורזים את
הדברים של שנינו לסוף השבוע. אנחנו נכנסים לאוטו והוא נוהג.
אני מוציאה את היד לאוויר והוא אומר לי להחזיר אותה. המצב חם
כזה, נעים. יש שירי מצעד הפזמונים כאלה ברדיו, מירי מסיקה שיר
לשירה. גלעד שגב, כאלה שטויות. הכל מאד רגוע. אנחנו מגיעים
אחרי הצהרים ועולים מהר לחדר שלי שנראה כרגיל כל כך קטן שקשה
להאמין שעזבתי רק לפני חצי שנה. אנחנו מחליטים לנוח קצת עד
הערב, אלוהים יודע ששנינו חייבים להשלים קצת שעות שינה. אבל
אני לא נרדמת, ולא שמשהו מפריע לי פשוט המוזיקה של די רועשת
ברמות היסטריות. אני קמה, אומרת לעצמי למה לא לנהל איזו שיחת
אחיות טובה כזו, אבל הדלת שלה נעולה והדבר האחרון שאני רוצה זה
להעמיס את עצמי על הילדה הזו, רק בת 17 וכבר כל כך כועסת,
מבינה אותה. אז חיכיתי בעצבנות לשבע, מעבירה בראש שלי מחשבות
על איך לפתוח את הפרויקט?
אבא שלי מחייך כזה רגוע, כאלו מהסוף שהכל נגמר? משהו בזה צורם
לי, משהו בזה לא בסדר. הסתכלתי על רועי ישן וחשבתי שבטח הוא
היה מבין מה לא בסדר בזה.בינתיים אני הולכת לרוקן את השלפוחית
שמציקה לי ונשארת בשירותים הרבה אחרי שסיימתי.
בסוף השעה שבע מגיעה ואנחנו יורדים למעטה, יש תחושה מוזרה כזו.
אבא עורך את השולחן, אמא עדיין מבשלת. אני ורועי מתיישבים.
די יורדת במדרגות, היא לבושה בשמלה שחורה עם קפלים בקצה
וגרביוני רשת שחורים בתוך נעלי בובה. השיער שלה השתחר מאז
שראיתי אותה לאחרונה ומתחת לעיניים שלה היא ציירה שני פסים
כחולים, דמעות. על התיק שלה מצויר ג'ק מהסיוט שלפני חג המולד,
תיק שמצוי בכל חנות פרחות קרובה.
אבא מרים את עיניו שהיו עד עכשיו נשואות לרצפה, ומניח את
הצלחות על השולחן.
אבא:לאן את חושבת שאת הולכת?
די:להיפגש עם חברות
אמא:אבל די אמרתי לך שקבענו עם אחותך
די:דבר ראשון אמרת לי רק לפני שעה, דבר שני למה שאני ארצה לשבת
איתכם?
אבא:את תשבי איתנו או שלא תלכי בכלל, ברור לך?
די מקטינה את עיניה בעצבים ולוקחת נשימה עמוקה כזו
די:ברור כשמש.
היא מתיישבת על הכסא ומוציאה את הפלאפון שלה
אבא:מה את עושה?
די:אני צריכה להגיד להם שאני מאחרת, נכון?
אמא:תמהרי, אנחנו רוצים לאכול
די:תאכלו, אני לא מפריעה לכם
אמא:אנחנו רוצים לאכול כולנו ביחד
די:ואני רוצה ללכת
אמא:דינה!
אני (בטון שמנסה להיות נטרלי):בואו פשוט ננסה לאכול ודי,
בסדר?
רועי מחזיק לי את היד מתחת לשולחן ומהדק את האחיזה. אני צוחקת
בראש שלי. זה מה שאתה חושב שקשה לי? זה משחק ילדים, זה משהו
שכל ילד עובר, זה לא משאיר אותי ערה בלילה.
אנחנו אוכלים ואבא שותק. ושותק ושותק. והוא הופך את הדממה
למעיקה, ללוחצת, למפחידה. הוא עדיין לא עשה כלום, הוא עדיין לא
דיבר בטון הזה אבל אני כבר מרגישה, איזו עצם בגב שלי כבר
מדגדגת בעצבנות.
די מסתכלת על האוכל ולא נוגעת בדבר, היא מתכתבת עם חברות שלה
מתחת לשולחן
אמא:אז שמעתם על הפרויקט החדש של רוני שלנו?
רועי: היא עושה אותו עליכם
אבא מרים את מבטו אליי, מכווץ את הגבות. די לא מקשיבה בכלל.
אבא: מה זאת אומרת עלינו?
אני:אמ...עלינו, כמשפחה
אבא: אוי אני מכיר את הדברים האלה. לא למדת פסיכולוגיה אז היית
חייבת ללכת לדבר הטוב הבא, הא?
אני:מה?
אבא:להאשים את ההורים בהכל, בטח תציגי אותי כזה כועס, ושיכור
מתנדנד, נכון? יופי רוני פשוט נהדר.
אני:אבא אני לא אעשה שום דבר כזה,אני פשוט צריכה להשתחרר קצת
מכל מיני שדים שיש לי בבטן
אבא:שהם אשמתי. אשמתנו. אני נשבע לך את לא מעריכה כלום שעושים
בשבילך. זה שאנחנו ממנים לך את מצעד ההשפלות הזה? זה משנה לך?
אני:אם זה כל כך חשוב לך אני לא אעשה את הפרויקט על זה! בסדר
אבא, די!
הוא שותק. הוא רק צריך טריגר שהוא בהלך מוח הזה, שזה לא כל כך
הרבה פעמים אבל בזמן האחרון זה יותר תדיר. השקט הזה עכשיו
מבעבע. מציף את הכל, אני יודעת שבשניה שמישהו יאמר משהו, הוא
יתקוף.
אני שוכחת שרועי בכלל בחדר מרוב החידוד באדרנלין.
די:רועי רוצה משהו לשתות? אולי לך זה מותר. כולנו יודעים שלנו
אסור לגעת בזה אבל אולי אתה, בנאדם נורמאלי והכל, יכול
לעשות...
אבא:תסתמי את הפה שלך, את מבינה אותי. אני לא מאמין לזה כולכם
נגדי, כל המשפחה הזו, נגדי!
אמא:אוקי, תירגע תנשום. (היא מניחה עליו יד והוא מעיף אותה)
אבא:אתם כולכם חושבים שאני מטורף! אתם כולכם חבורה של כפויי
טובה, אנשים שלא שווים כלום. ואת(הוא מסתכל עלי) איזה מין
מקצוע זה לביים בכלל? מה את יודעת על להרוויח כסף, על להחזיק
חיים? ילדה קטנה ומפונקת שמתחפרת כמו עלוקה על חבר שלה, אפילו
לנהוג את לא יודעת. תודה רועי, תודה לך שלקחת אותה ממני. שתי
בנות מוצצות דם יצאו לי. רק יורדות ורומסות ומחפשות איך לקלקל
הכל...

כן, כשהוא רוצה הוא יכול לדבר. השגעון מוביל אותו ואין קשר
במילים. אני נהיית נטועה במקום בשברים כאלה, כל המילים הכועסות
שרותחות בי אחר כך לא יוצאות, אולי רק משפט אחד או שניים. אבל
די, די אחרת.
די:אני לא צריכה לשמוע את הזבל הזה
אבא:שבי במקום
די:אני לא אעשה שום דבר שאתה אומר לי
היא קמה. והוא צווח, אני לא יכולה להעביר במילים את הטון המשתק
של הצרחה
אבא:שבי במקום שלך, אמרתי לך!
די:בשביל מה? בשביל שתוכל להגיד לי עד כמה אני חסרת תועלת?
היא פונה לדלת
אבא:את יוצאת מהדלת הזו ואת לא חוזרת
די נואשת מהקרב, נאנחת ונלחמת מהדמעות מלפרוץ וטסה לחדר שלה.
אמא שלי שותקת, כרגיל. אוספת את הכלים, הוא ישמע ממנה אחר כך,
לא ככה לא עכשיו. לא מנימוסים או משהו למרות שבילדות שלי היא
היתה אלופה ב"לא ליד הילדות" והוא היה אלוף ב"אין לי מה להסתיר
מהבנות שלי" זה בגלל שאם היא תגיד לו משהו עכשיו הוא רק יתרתח
יותר ואם יש משהו שכל אישה עם בעל אובססיבי, דכאוני וחרד יודעת
זה לסתום את הפה שהוא מגיע למצב פסיכוטי, לסתום את הפה ולתת
לזה לעבור. אני חושבת שזה למה שתיקות כל כך מפחידות אותי.
רצתי אחרי די, משאירה את רועי פשוט שם. אבא שלי קילל עוד הרבה
אחרי זה, גדלתי בלשמוע את הנהמות האלה על הבוקר. איומים של רצח
ביחד עם הקורנפלקס. זה מהדברים האלה שאם אתה מכניס אליהם רגש
אנשים מרחמים עליך יותר מדי, אז אתה אומר את זה כעובדות קרות
מאד.
הדלת של די נעולה, המוזיקה בפול ווליום, אני מזהה את השיר זה
"עמוק במים" של "מלכת הפלקט". אני דופקת ודופקת והיא אומרת לי
ללכת בקול הכי שלו בעולם.
אני:די, פאקינג תפתחי לי
די:אני לא יורדת לשם
אני:אמרתי לך לרדת? אמרתי לך לפתוח
היא פותחת את הדלת. היא הורידה את השמלה והיא לובשת טישירט
שהיה לה מאז שאני זוכרת אותה ומכנס טרנינג.
די:מה את רוצה?
אני (אחרי שאני עוצרת לחשוב על זה):אין לי מושג, הוא היה די
מטורף עכשיו
די:הוא די מטורף תמיד
אני:זה לא נכון,זה לא כמו פעם
די:איך את יודעת את פוחדת מדי לבוא לפה ולראות?
אני:צודקת, נקודה טובה. אבל אני באמת לא חושבת שאפשר להשוות
התקף אחד פעם בחצי שנה לחיים של טרור
די:הוא כבר חודש ככה, הוא צריך טיפול, הוא צריך תרופות
אני:הוא היה בטיפול, הוא לוקח תרופות
די:זה כזה מצחיק שהוא הלך לכל הA.A בולשיט שהייתי קטנה, חשבתי
שזה זה. באמת חשבתי הנה הוא מפסיק לשתות...
אני:הוא באמת הפסיק מאז
די:והחיים ממשיכים עכשיו או מתחילים או מה שלא אומרים. וואו
כמה שלא ידעתי. זה לא האלכוהול שעשה אותו מטורף. זה הטירוף
שעשה אותו מטורף, רמת הפאקינג סרטונין במוח...
אני:די די. את מגזימה, את יודעת בעצמך שאת מגזימה.
די:הו, אבל אני תמיד מגזימה לא? אני תמיד רגשנית ולא מתמודדת.
לא כמו הוד הדחקתך. למה אני מדברת איתך בכלל, מה את בכלל יודעת
על לחיות ככה?
אני:מה אני יודעת? מה אני יודעת?! את היית קטנה אז לא באמת
זוכרת איך זה היה די. לך היה עוד את החופש להיות טיפשה, לך הוא
סלח התינוקת המטומטמת שלו. את יודעת כמה שנים אני חייתי בלי אף
אחד שיהיה לי לדבר איתו?
די משתתקת כאלו יש לה משהו ממש טוב לומר אבל היא בנאדם הרבה
יותר מדי טוב מכדי לומר אותו לפשוטת עם כמוני
די:אני חוזרת על השאלה , מה את רוצה?
אני:אני מניחה שפשוט לומר לך שאני פה אם את צריכה אותי
די:למה שאני אצטרך אותך?
אני:כן כן את לא צריכה אף אחד.
אני מרימה את הפלאפון ורושמת את המספר החדש שלי שדי מוזר לי
שאין לה אותו, אומרת לה שגם אם היא לא מאמינה לי באמת אכפת לי
ויוצאת מהחדר שלה. ברור לי שהיא לא רוצה אותי שם.
אני נכנסת לחדר שלי ורוצה רק להתכרבל עם הכרית שלי כמו בימים
מוקדמים ואז קולטת שרועי שם. הוא נותן בי פרצוף מזועזע ומרחם.
לא הפרצוף שאני רוצה כרגע.
רועי:אז פשוט השארת אותי שם?
אני:כן. אתה פשוט השארת אותי שם גם.
רועי:סליחה? איך עשיתי את זה?
אני:לא עזרת לי
רועי:מה הייתי אמור לעשות? לכרות לאבא שלך את היד?
אני:אני לא יודעת, משהו...
ככול שאני מדברת הטון שלי עולה והפרצוף שלי מנסה כל כך מנסה
שלא ואז הוא קם לחבק אותי ואני דוחה את המגע, וזה צורב כל כך
שאני מתחילה לבכות. לא כמו ילדה קטנה כמו ילדה מבוגרת שלא
יודעת מה היא יותר, אבל הוא לא יודע להבחין בין בכי לבכי
בשבילו כל דבר שאני עושה הוא בג'סטות גדולות. ובמקום בשניה
האחת שאני כל כך צריכה שהוא ייתן לי להיות הקורבן הוא מזעיף
פנים כלא מבין, כי אם אני אפילו לא רוצה את החיבוק שלו עכשיו
אז מה אני רוצה?
רועי:אני לא תמיד יכול להיות המושיע שלך את יודעת, רוני. גם
אני רק בנאדם.
הוא מסתובב ממני ומעמיד פנים שהוא הולך לישון. אני מכריחה את
עצמי להפסיק לבכות ובוהה בתקרה. המחשבה האחרונה שלי לפני שאני
נרדמת היא שאני אכתוב עלייך אבא אכתוב עד שהנשמה שלי תצא,
העלבונות שלך לא יעברו בי בשתיקה יותר.
רועי מעיר אותי, שואל אותי אם אני רוצה להישאר או ללכת. שאני
שואלת לשעה הוא אומר שכבר צהרים, במקרה כזה אני אומרת נחכה
שתצא השבת, לפחות שנצא נימוסיים. אבא עובד בחוץ על לרטש את
הגינה עוד קצת. אמא קוראת ספר במיטה. די לא בבית ובטח לא תחזור
בקרוב. הבית מת, ממש מזכיר לי את ימי נעורי העליזים. אנחנו
מצליחים להעביר את היום ומצב רוחי שואף לאפס, הוא נאנח כל פעם
מחדש. מת מת מת שסופ"ש הזה יגמר, עד שאני לא מתאפקת ואומרת
אני:אתה שכנעת אותי ליסוע, לא?
רועי:לא בשביל שתהי ככה
אני:אז בשביל מה?
רועי:דברי עם אבא שלך
אני:שהוא ככה? מה אני מטורפת?
רועי:אל תגזימי הוא לא כזה נורא
אני:לא כזה נורא, לא כזה נורא! ראית אותו אתמול ואתה עדיין
חושב שהוא לא כזה נורא?!
רועי:אני חושב שהוא מעורער, ואני חושב שזה קורה לו רק לפעמים
ושהוא מנסה ואני חושב שבשביל שאת תרגישי יותר טוב את צריכה
ללמוד לסלוח לו.
אני:ואני חושבת שאני לוקחת את האוטובוס הביתה
רועי:תפסיקי להיות ילדה קטנה
אני:תפסיק להיות אכזר
רועי:תפסיקי להיות כזאת שברירית
אני:אני הולכת.
טריקת דלת. אוטובוס. אני שומעת בראש שלי את מוזיקת הנושא של
שמש נצחית בראש צלול כל הדרך הביתה. שאני מגיעה הוא יודע טוב
מאד לא להגיד לי מילה. אני נכנסת לשרותים ואחר כך למקלחת המלאה
ג'וקים שלנו ואחר נכנסת מצונפת למיטה מחכה שיגיע הבוקר כדי
לברוח לאוניברסיטה ולהתחנן בפני המרצה שלי שיעזור לי, למרות
הפחד שבעניין. אני נרדמת רק באיזה שתיים בלילה וסוף כל סוף
ישנה כמו שצריך, כל כך כמו שצריך שאני מתעוררת ורואה שאני
הולכת לאחר באיזה עשרים דקות. אז הבוקר נפתח באיזה "שיט!" זועם
כזה. אני עולה על האופניים ומפדלת את הנשמה שלי, אני אומנם
מאחרת בסוף רק בעשר דקות אבל זה לא משנה כי לא מכניסים אותי.
בכל יום אחר הייתי פשוט הולכת הביתה, אבל הפעם התיישבתי לחכות
מול הדלתות הגדולות של הכתה חושבת שבסיטואציה הזו מתאים שאני
אחזיק איזו סיגריה טובה. די צודקת, למשפחה שלנו כאלו אסור לגעת
בכל סוג רעל שהוא שהוא מוחצן. בראש שלי מתחיל
להתנגןWONDERWALLשל אאוזיס. כולם יוצאים מהאולם, אני מתעלמת
מהשאלות שהרוב גם ככה לא שואלים של "איפה הייתי ומה עשיתי".
אני נכנסת ושלמה מסתכל עלי במבט אחד ומבין שלא הברזתי מהכיף.
שלמה:התחקיר עושה את שלו?
אני:אולי רק המזוכיזם
שלמה:רוצה לדבר על זה?
אני:רציתי. עכשיו אני לא כל כך בטוחה שזה קשור לפן המקצועי
שלמה:אולי זה גדול עליך לפרויקט ראשון?
אני:אני חושבת שזה גדול עלי לכל החיים
שלמה:יש לך עוד זמן
אני:האמת, אני לא חושבת שיש לי
שלמה:אני יודע שאני לא מכיר אותך טוב. אבל אם את כולך מזיעה
והשיער שלך פרוע אני רק מניח פה שלא התעוררת וזה למה לא הגעת
לשיעור החשוב הזה.
אני:אני לא ישנה טוב
שלמה:בגלל זה?
אני:בין היתר
שלמה (מהנהן נמרצות ומושך בזקן שלו):אני לא ארשום אותך אם
תשלימי את החומר ולמרות מה שאת חושבת יש לך עוד זמן. אמרתי לך
שאת יכולה לצלצל אלי אם משהו קורה ולא צלצלת אולי זה לא כזה
נורא בכל זאת?
אני:אני לא יודעת. אני ארים אליך טלפון בפעם הבאה,אני פשוט לא
יודעת איך להתחיל לספר את הסיפור. אני לא מספרת סיפורים, אני
במאית.
שלמה:הבמאי צריך לדעת קונספציה, מה הדבר שהוא רוצה לספר. אם את
לא יודעת מה הסיפור שלך, אין לך כלום. אבל אני מבין את הקושי
בלמצוא את המילים, אולי את צריכה למצוא את ה"אהרן" שלך
אני:את מי?
שלמה: אהרן, אח של משה. מישהו שיהיה לך לפה
אני:כמו מי?
שלמה:כמו מי שאת רוצה, מי שמבין.
אני:טוב, שלמה תודה
שלמה: תסתכלי עלי, קחי מה שאמרתי ברצינות. לא רוצה לראות אותך
מאחרת שוב ככה ומנוקזת מכוחות זה יותר חשוב מכל בימוי או
אוניברסיטה או לא משנה איזה דברים נוראיים עוברים עלייך,
ברור?
אני מכווצת את פניי ומהנהנת. הוא לוקח את הספרים ואנחנו יוצאים
ביחד מהכתה בדממה מוחלטת, אפילו בראש שלי אין לי שירים.
שולחן 12 מלא בקבוצת כדורגל שזכתה יום קודם בגביע, הם כל כך לא
מתאימים למסעדה שזה מטורף. ואני לא אומרת שהם לא ניסו. הם
התנקו והכל, אבל 10 גברים וולגרים שמתחילים איתך על ימין ועל
שמאל למרות שברור שהם כולם נשואים פלוס שתיים חייב להגעיל
אותך. בשולחן 6 שני זוגות שרק אחד מהם  בבליינד דייט, רואים כי
זוג אחד ממש קרוב ומעוך לתוך עצמו והשניים האחרים מסתכלים מדי
פעם אחד על השני בחשש, בטח מקללים את עצמם שהם פה. זה מצחיק
בליינד דייט, כי הם לעולם לעולם לא יזמינו פסטה או משהו, רק
משהו ייצוגי. הבחורה נגיד סלט או מרק והבחור רק בשר, תמיד בשר.
אם אתם באמת חושבים שהבחורה שלכם באמת תזמין כל פעם במסעדה רק
סלט, אתם הוזים, אלא אם היא אנורקטית או משהו... בשולחן 4
יושבים זוג צעיר נורא בני 16 בערך, בטח הדייט הראשון והוא רצה
להרשים, הם שניהם כל כך נוקשים שזה מטורף, אולי אחרי הכל בכל
זאת האבירות לא מתה. באמצע הערב מרתה מגיעה ומבקשת את השולחן
הקבוע.
אני:אני מתנצלת מרתה, השולחן תפוס וזה לא נראה שהם הולכים ללכת
בקרוב, אני יכולה להציע לך שולחן ליד  החלון?
מרתה:אסקוז אה מאו? אנחנו פה כל יום, את חדשה או משהו?
אני(בזמן שאני חושבת "את רואה שני אנשים? כי אני רואה רק אותך
גברת"):אני לא חדשה ואני יודעת את זה, אבל אני לא יכולה לבקש
מהם פשוט לקום וללכת, נכון? את יכולה לחכות לשולחן אם את רוצה
אבל נראה לי חבל.
מרתה:זו חוצפה! את יודעת כמה כסף אנחנו מוציאים במקום הזה, אני
רוצה לדבר עם המנהל
אני:אני לא חושבת שיש צורך...
מרתה(קוטעת אותי באלימות):לא יודעת מה את חושבת ומה את לא
חושבת "רוחה",אני רוצה לראות את המנהל שלך!
אני קוראת לעמי, הבוס בן 25 שלי, המתוסכל מינית שזקוק רק לכסף
כדי לנחמו בלילות. הוא מגיע, מסתכל על מרתה מקשיב מקשיב,מחייך.
שם יד על השכם שלי, אומר משהו כמו "כן היא מלצרית איומה מרתה
את צודקת, את צודקת!" אני לא ממש נשארת לשמוע את ההמשך. אני
הולכת למחסן אספקה ויושבת שם, מתרתחת לי. שעמי שם לב שאני לא
עובדת, הוא ניגש לדבר איתי
הוא אומר: חייבים לומר להם מה שהם רוצים לשמוע
אני מציינת: גם אם זה אומר להתייחס לעובדת שלך כמו לזבל.
הוא אומר: האמת שכן, לפעמים.
אני (מסתכלת עליו בעצבים ולוקחת את הדברים שלי): את המילה
"מתפטרת" עמי, אתה מכיר?
הוא (מסתכל אלי בלגלוג): אוי רוני, אל תיקחי את זה כזה קשה.
שזה בערך המשפט שהוא הכי לא היה צריך לומר. אני מורידה את
המדים, יוצאת דרך היציאה האחורית, עולה על האופניים ונוסעת כל
עוד נפשי בי, חצי בוכה חצי צורחת בקול את HOW
של קרנבריז.

שאני נכנסת הביתה,רועי עוד לא הגיע וזה לא קורה הרבה. אני
מורידה נעליים,מחליפה לכותנת ומתחילה לבשל, למרות שנראה לי
שהמילה הזו לא מתארת את זה יותר מדי, סתם פסטה עם רוטב. אני
מסיימת לאכול שרועי נכנס בדלת.
אני(בקול חלוש): הי
רועי: הי
אני:מה שלומך?
רועי:לא נראה לי ששאלת את זה כבר הרבה זמן
אני:נכון
רועי:היה בסדר, חשבתי הרבה עלינו
אני:מה חשבת?
רועי:שאני מסתכל עליך ככה עכשיו אני לא כל כך בטוח
אני:מה זאת אומרת?
רועי:לא משנה(הוא מניח את התיק ומנסה להפסיק את השיחה, אני
הולכת אחריו)
אני:לא, לא משנה אם יש לך משהו לומר, תאמר
רועי:זה לא משהו שאת לא כבר יודעת
אני:די אתה מפחיד אותי, מה?(הוא משפשף את עיניו, מיישר את מבטו
המתחמק אליי ומרצין תהומית)
רועי:אני לא יודע, אולי כל זה גדול עלי, אולי את גדולה עלי
אני:אני לא חושבת שאני כבר יודעת את זה  (אני בקול שמתחיל
להיות היסטרי)
הוא:אוי רוני באמת, אל תהי כזאת
אני:לא להיות איך?
הוא:ככה. כאלו את לא מכירה את שנינו. את לוקחת את הכל כל כך
קשה, כמה פעמים מאז שאנחנו מכירים ניחמתי אותך? החזקתי אותך
בוכה?
אני:אז עכשיו אתה שם את זה נגדי? אתה שם את החולשות שלי כגורם
למה שרע ביננו?
הוא:אני לא אומר את זה, אני פשוט אומר שזה קשה לי. לא תמיד יש
לי את הדבר הנכון לומר, וקשה לראות אותך ככה, עם כל הכאב הזה.
אני:אם זה בגלל הסופשבוע הזה אתה לא יכול לצפות שנהיה בסופשבוע
מטורף כזה ואני לא אהיה במצב נפ...שי קשה (נתקעת לי קצת המילה
כי קצב הנשימה כבר לא סדיר, ואני צועקת לעצמי בראש, את מתחילה
לבכות הוא עוזב, וזה מה שאת רוצה?)
הוא: זה לא זה, זה גם זה אבל...
אני:אתה אמרת שזה אף פעם לא יפריע לך שאני ככה
הוא:אני לא יודע, אולי חשבתי שזה ייפתר, שתתבגרי
אני(עוברת ממצב שמתחנן, שמנסה להצדיק למה אני יצאתי כזאת דפוקה
למצב כועס, מה זה כועס?
רותח):חשבת שאני אשתנה. אנשים לא משתנים רועי לא בגדול, לא
במייד. אתה יודע שזה מפריע לי להיות רגשנית, אתה יודע שדברים
השתנו שאני לא כל הזמן ככה, אבל אני עושה את זה בשבילי כי לי
קשה עם זה, לא בשבילך.
הוא:כן, אבל בזמן האחרון את מרוטת עצבים, כאלו את שומרת כל
הזמן בבטן
אני:אולי כי אני באמת שומרת כל הזמן בבטן! מה אתה מטורף?! אתה
לא יכול להגיד לי לא לחלוק איתך כלום כי זה קשה לך ואז להתפלא
שאני אוגרת הכל בפנים! עם מי אני אדבר אם לא איתך, עם גורו
תאילנדי?!
הוא:אני לא יכול לדבר איתך שאת ככה
אני:אני תמיד יהיה ככה. אתה לא מבין? אני אני. ככה זה. כמו
שאתה פאקינג אגרסיבי או לא יודעת, לא מצליחה לחשוב על כלום
כרגע... ואתה מנסה להשתפר כי זה מפריע לך ככה גם אני, רועי,
ככה גם אני אבל אתה רוצה לומר לי שלא מתפלקת לך איזו צרחה מדי
פעם , משהו עצבני? ככה זה. אחותי בכלל אמרה לי אתמול שאני
מופנמת מדי, שאני לא מדברת בכלל. איך משהו אמור להיפתר אם אני
לא מדברת על זה, אם אני לא פותרת את זה עם עצמי?
הוא: מי אמר לך לא לפתור? את שוב מגזימה.
אני: מה! מה? אתה מטרף אותי!
הוא:אני לא מדבר איתך שאת ככה רוני, פשוט לא.
אני(בחרחורי בכי חזקים שעדיין מתאמצים לא להפיק
דמעות):אדיש......אטום! אני שונאת אותך.
הוא:אם הייתי באמת אטום לא היה לי אכפת ממך עכשיו
אני:אני לא רואה שאכפת לך
רועי:אז את עיוורת. כי אם את אומרת למישהו שאת שונאת אותו והוא
נשאר לעמוד כנראה שאכפת לו ממך.
אני(נרגעת קצת ככה שהכעס המעוות יכול להשתלט שוב)אין בעיה
רועי, אתה יכול ללכת, אני לא צריכה מישהו שרק רוצה לשנות אותי.
זו הבחירה שלך,אתה חזק מספיק או לא?
רועי:אני לא חושב שזאת השאלה
אני:אז מהי, גאון של אמא?
רועי: תפסיקי להיות דוקרנית
אני:תפסיק לרצות לגרום לי להיות
רועי:עזבי לא משנה
אני:אבל כלום לא משנה איתך, נכון? כלום לא משנה אבל הכל משנה.
אתה תחבק אותי ותגיד שזה בסדר אבל בלב שלך תבקר אותי ותוסיף
עוד פרט לרשימה. איך אפשר לחיות ככה? אם אני לא יכולה לחשוף את
עצמי שאני איתך? אם איך שאני לא מספיק טוב בשבילך, שאם אני
נפגעת מזה אתה רק בורח ממני, אתה רק בורח ממני רועי אתה שומע
אותי? אולי אני באמת גדולה עליך!
(אבל הוא כבר לא מקשיב, אוטם את עצמו מחשש שזה יזיז לו משהו
בלב, או סתם נמאס לו לשמוע אותי מדברת כמו מטורפת, הוא נכנס
לחדר השינה ומוציא מצעים. אני מסתובבת במטבח במעגלים מתחילה
לחשוב שאם מישהו הולך לעזוב את הדירה זה יהיה אני או הוא?
ועוברת על החפצים, איך נחלק אותם? והמחשבות האלה עושות לי כזה
כזה רע שאני לא מסוגלת לנשום. הכעס פוחת ושוב העצב משתלט, רק
שעכשיו גם הגאווה לוקחת מקום. רועי מארגן את המצעים בסלון,
מוריד את הבגדים ונשאר בבוקסר)
אני אומרת:אני אישן בסלון
הוא אומר:זה בסדר כבר התמקמתי
אני אומרת:אני לא רוצה שתישן בסלון
הוא אומר:רוני די, כמר התמקמתי.
וזהו. אני הולכת למיטה נכנסת מתחת לסדינים ויודעת טוב מאד שמחר
אני לא הולכת לאוניברסיטה. ובדיוק שניה לפני שאני נרדמת
הפלאפון שלי מתחיל לצלצל, אני בודקת, שיחה שלא נענתה מפלא'
אבא. אני אתמודד עם זה בבוקר. בראש שלי מתחיל להתנגן השיר של
שריל קרואו, אר יו סטורנג אינפ טו בי מיי מאן? אני נרגעת,
לוחשת לעצמי לא הוא לא. ונרדמת.

"God, I feel like hell tonight
Tears of rage I cannot fight
I'd be the last to help you understand
Are you strong enough to be my man?

Nothing's true and nothing's right
So let me be alone tonight
Cause you can't change the way I am
Are you strong enough to be my man?

Lie to me
I promise I'll believe
Lie to me
But please don't leave

I have a face I can not show
I make the rules up as I go
It's try and love me if you can
Are you strong enough to be my man?

When I've shown you that I just don't care
When I'm throwing punches in the air
When I'm broken down and I can't stand
Will you be strong enough to be my man?"

הבוקר מגיע בצורתו המגעילה. אני יושבת במיטה שלי ולא רוצה
לקום. שמיל בא לנחם אותי. אני מועכת אותו אלי, לוחשת "איזה גבר
אתה שמילי?" ואחרי כמה שריטות והתחככויות אני אומרת "בסדר
שמילי, אני קמה להאכיל אותך, תרגיע!". אני הולכת יחפה על הרצפה
הקרה ומכינה לעצמי חביתה ולשמיל את האוכל הדיאטטי שלו,שמנמן.
הראש שלי מאד נקי פתאום, כנראה הכל נמחק מעומס יתר או משהו.
אני מסתכלת סביב בכל חפצי השלנו ומתמלאת גועל אמיתי. כמה
תלותית נהייתי בו? איזה חלק גדול ושמן הוא נהייה, לא רוצה את
זה יותר. אני שוטפת את הבית ומשתעשעת ברעיון של להכין ערמה של
דברים שלי. אבל הלב לא נותן, לעזאזל איתי אני אוהבת  אותו יותר
מדי.
אחרי שאני מסיימת לשטוף, שמיל מתיישב עלי, אני מוציאה את הדפים
מהתיק רואה את כל הסקצ'ים שעשיתי עד עכשיו, אני מקפלת את כולם
לכדור גדול אחד וזורקת לפח. הפלאפון שלי מצלצל ברעש וצבעים
בוהקים. זה או אבא או רועי או שלמה, לאף אחד מהם אין לי כוח
כרגע. אני מתחילה לכתוב אבל כל דבר שאני כותבת מתנקז בסוף
לכתיבה אמוציונאלית מדי עלי ועל רועי ולא שום דבר על המשפחה
שלי. אולי כי רועי הוא המשפחה שלך חתיכת מפגרת אני אומרת
לעצמי. לא אם הוא יחליט אחרת, אני עונה לעצמי.
אז איפה את עומדת?
על הרצפה.
רסיס זכוכית נכנס לי פתאום לרגל, כנראה אני לעולם לא אלמד
לנקות כמו שצריך. אני קופצת על רגל אחת לעבר השירותים ומביאה
פינצטה ומראה. יורד לי דם דם בייבי, דם דם צ'יקו ליקו...אני לא
מוותרת לך רגל, לא היום...בסוף זה יוצא, כאבי תופת. מרוצה
מעצמי אני מחליטה שאין לי רצון לחשוב יותר על כלום, אני לוקחת
פסק זמן מעצמי, מתלבשת ומסתרקת בעיקר בשביל התחושה הכללית
ומרימה ספר שהפסקתי לקרוא לפני בערך חודשיים ומתמסרת להווי
הסיפורי הממכר. אני יושבת ככה לפחות שלוש שעות, קוראת  על פיטר
ומוניקה שכל כך מאוהבים והצורר האכזר כריסטופר שחוטף את מוניקה
לטירתו המכושפת, האם פיטר יציל אותה? השאלה הפמיניסטית
העצבנית. נשמע יותר כמו ספר ילדים או פנטזיה, נראה לי שזו היתה
הפואנטה, מה שלא יהיה ממש נכנסתי לזה.
שרועי נכנס הביתה אני באמת ובתמים לא שמה לב שהוא נכנס, הוא
חושב שאני מנסה להתעלם ממנו.
הוא:רוני?
אני:מה?
הוא:אני יכול לחבק אותך?
אני(אחרי רגע בלבול ורגע נואש):כן, אבל זה לא אומר שאני סולחת
הוא מחבק אותי ושנינו מסתכלים אחד על השני בספת הסלון שלנו,
מסתכלים כאלו בפעם הראשונה
אני:אני אוהבת אותך
הוא:גם אני אותך
אני: זה תמיד כל כך קשה
הוא: אני יודע
אני: אז מה עושים?
הוא:משלימים?
אני:בטווח הארוך...
הוא(הוא נאנח): חשבתי עליך היום, לא הצלחתי להתרכז בכלל
אני: אני התפטרתי אתמול
הוא:וואלה, אז לא תפסתי אותך אתמול  ברגע טוב.
אני:לא ברגע טוב בכלל
הוא:רוצה לדעת מה היתה השאלה?
אני: איזו שאלה?
הוא: אם ה "אתה חזק מספיק..."
אני:לא הזמן לחקות אותי, לא הזמן בכלל...
הוא:ובכל זאת?
אני:מה השאלה?
הוא:אם אני מסוגל לחיות בלעדייך?
אני:ואתה אומר שאני דרמטית. והתשובה?
הוא:(שתיקה. אחר מרים את עיניו אלי, מנסה למצוא את המילים) אני
חושב שאני רוצה להתחתן איתך
אני:כזה רומנטי
הוא:אני רציני
אני:לא אתה לא
הוא:רוני, זה נראה לך כזה נורא להיות נשואה לי?
אני(בקול שמנסה להרגיע): אתה לא שפוי בנאדם, אתה לא יכול יום
אחד לרצות להיפרד ממני ויום אחד לרצות להתחתן איתי. אפילו
ג'וליה רוברטס תגיד לך שזה ביג נו נו.
הוא: אמרת לי שאני צריך לבחור אם אני מסוגל, ובחרתי עכשיו את
יכולה לתת לי את הבחירה שלך, את בוחרת בי?
אני:ככה? סתם כי בא לך? בלי שום, לא יודעת כריעה על ברך אחת
אפילו? זה לא יחזיק מעמד רועי. אמרת בעצמך אני גדולה עליך, אני
לא רוצה שפחד יהיה הסיבה שנתחתן. חייתי יותר מדי שנים בפחד.
רוצה להיות הבחירה שלך בגדול,עד הסוף, לא הבריחה שלך.
הוא:אני מצטער שלא עשיתי את זה גדול ומפואר. פשוט חזרתי הביתה
וראיתי אותך שוכבת פה קוראת, כועסת ושלוה ככה בוזמנית וידעתי
שאני חייב לשאול אותך, שאני חייב להגיד לך ש...
אני:די, אתה מדבר שטויות אתה לא יודעת מה אתה אומר. אנחנו גם
כל כך קטנים.
הוא:אנחנו 5 שנים ביחד
אני:אז מה? זה לא אומר שאנחנו בוגרים מספיק!
הוא:אז אני מבין את התשובה שלך...
אני:לא, אתה לא מבין כלום. אני צריכה אויר, אני צריכה לחשוב.
אני מסתובבת מבולבלת במעגלים. לוקחת את צרור המפתחות שלי ואת
הפלא והארנק והולכת בלי ממש לדעת לאן. אני עולה על האופניים
שלי ושומעת בראש שלי את HOW TO DISSAPPER COMPLETELYשל רדיוהד.
הדמעות פורצות כמעט מיידית. חושך מתפזר על תל אביב.אני עוברת
את הפינה הרגילה בדרך לאוניברסיטה, דרך הסמטה של הקלדרונים,
ממשיכה הלאה ופתאום מבחינה בפועל הערבי בבגדים נקיים,הוא מחייך
אלי ואני עוצרת את האופניים.
אני:מה אתה עושה כאן כל כך מאוחר, רגע או שאתה לא מבין אותי?
הפועל(קצת מבולבל):מבין מבין. למה לא להיות פה? תל אביב יפה
בלילה
אני:כן, כמו שחיריה יפה בלילה.(מבינה שמיציתי את נושא השיחה)אז
הקלדרונים מתייחסים אליך בסדר?
הפועל:הם בסדר, סתם מנותקים
אני:כמו כולנו
הפועל:את יפה
אני: תודה, אני חושבת. אתה לא הולך לאנוס אותי או משהו נכון?
הפועל:לא. אבל אם התכוונתי לא נראה לי שהייתי אומר לך
אני:קצת הזוי לי
הפועל:לא מציאותי בכלל. אולי תרדי מהאופניים או שאת בורחת
לאנשהו?
אני:יש לי חבר
הפועל:אני יודע, עובר פה כל יום בערך שעה לפני שאת עוברת. הוא
תמיד אומר שלום, לא שתקן כמוך, למרות שעכשיו את שונה.
אני:מה נשתנה?
הפועל:את לא פוחדת
אני(יורדת מהאופניים ומתיישבת לצידו על המדרכה):לא אני לא.
הפועל:נו, אז מה, רוצה לדבר על המצב הפוליטי?
אני(צוחקת קצת):מאיזה כפר אתה?
הפועל:במקור אני מג'לג'וליה. היום אני גר בתל אביב
אני:ברצינות? אתה פועל עם תעודת זהות כחולה והכל?
הפועל:דעות קדומות, דעות קדומות...
אני:בכל זאת ישראלית תל אביבית
הפועל(שעכשיו הוא צוחק קצת):את בסדר את
אני:איך קוראים לאישתך?
הפועל:איך יד...(אני מצביעה על הטבעת והוא מבין) מריה, היא
נוצריה. אני יוסף דרך אגב.
אני:שלום יוסף(צלצול של הודעה בפלא)אני רוני
יוסף:את לא הולכת לבדוק?
אני:לא ממש, בטח זה חבר שלי, קצת רבנו
יוסף:את נראית לי בחורה סלחנית, סתכלי על ההודעה
אני:רק כי בקשת.
אני מוציאה את הפלאפון, פותחת את ההודעה. זו די. היא רושמת
בקצרה "אני צריכה אותך". אני
קמה מהמדרכה כמעט מיידית, מצלצלת אליה והיא לא עונה. אני שולחת
לה הודעה "איפה את?" עוברות עלי כמה שניות מלחיצות עד שהיא
עונה "ליד פארק רעננה, תבואי מהר". אני נפרדת מיוסף במהרה וטסה
על האופניים לעבר הבית. אני מסתכלת על השעון שלי, השעה אחת
בלילה. אף אוטובוס לא נוסע עכשיו. אני מגיעה הביתה ומוציאה את
המפתחות, אין מצב שאני מבקשת מרועי עזרה, לא איך שאנחנו עכשיו.
אני מסתכלת על הצרור שוב. מפתח אחד מסתכל אלי חזרה, את מסוגלת
הוא אומר לי, את מסוגלת אבל תחליטי עכשיו.

אני נכנסת לאוטו. משתחררת את האנברקס, לוקחת נשימה עמוקה
עמוקה. הרגל על הקלאץ', המפתח כבר סובב. הרדיו נדלק מיידית
ואני קצת נבהלת, אני חושבת שהתנגן שם  I THINK IM PARANOID של
גארבג'. אין זמן לחשוב מטומטמת, את ממהרת, הילוך ראשון. שחרור
זהיר של הקלאץ' נגיעה בדוושת הדלק. לאט להילוך שני ואז לשלישי.
ואני פאקינג נוהגת, עוברת על הפאקינג חוק אבל נוהגת. המוח שלי
ריק, המחשבה היחידה היא רעננה, עכשיו. וזה די מצחיק כי כל הזמן
אומרים לי להירגע לנשום, לא להילחץ, לא לקחת קשה. ואולי במקום
דברים שילמדו אותי איך לרסן את עצמי הגיע הזמן ללמוד איך לצרוח
את הנשמה שלי, איך לא להילחץ כי הכל יוצא החוצה אלא לתת לזה
לצאת. לא להגיע למצב שהכל נאגר עד שהוא יוצא ברעש ובלאגן אלא
פשוט... ליסוע.
אני מגיעה לרעננה, אני לא באמת יודעת לחנות כמו שצריך אז אני
מוצאת מגרש ריק יחסית שאפשר פשוט לעצור בו בלי יותר מדי לחשוב.
אני יודעת בדיוק לאן ללכת, גם אני בזמני הייתי יושבת עם חברים
בפארק רעננה. כלום לא משתנה ברעננה, רק האנשים מתחלפים.
אני רואה חבורה של אנשים יושבים מסביב לנרגילה, הם שומעים
קריידל אופ פילפ את FROM CRADLE TO ENSLAVEאני צורחת עליהם חצי
בהיסטריה
אני:איפה די?!
בחורה עם נזם ושיער ורוד:מי?
אני:די, דינה!
בחור עם פירסינג בשפה ואיפור פנים מכוער בטרוף: דידי? אין לי
מושג. מוש,איפה דידי?
אותה בחורה עם הנזם(שלא נותנת לבחור הזה מוש לענות):היא הלכה
עם עומר קודם, מי זאת?
אני:אחות שלה. לאן הם הלכו?
אותה בחורה עם נזם:אין לי מושג
אני:אתם לא מצחיקים אותי, איפה אחות שלי?
בחור עם שיער בלונדיני צבוע שמסתבר שהגיח מאחורי:הי את
אני:מה?@!@#
אותו בחור:אני חושב שהיא בשירותים של המסעדה באגם
אני(כמעט מוציאה עשן סגול מהנחיריים):תודה
אותו בחור: היא בסדר?
אני:אני מקוה בשבילכם שכן.
אני מתקרבת למסעדה שנמצאת כבר בשלבי סגירה, השירותים מאחורה
והם נשארים פתוחים כל הלילה. די! אני צורחת ורצה לעבר
השירותים. היא פותחת את הדלת של התא, יושבת על הרצפה, שהשמלה
שלה מבולגנת לגמרי, והגרביונים קרועים לגמרי. זה די ברור לי
שהיא שיכורה. אומנם קצת באחרי של ההקאות וכו'...אבל זה מספיק
גרוע. אני אפילו לא ידעתי שהיא החליטה לשתות. במשפחה כמו שלנו,
מגיעים להחלטה לשתות.
די:הי באת...
אני:איך את מרגישה?
די:מדהים.
אני (יורדת לברכיים לצידה):די מה קורה?זה עומר הזה?
די:מה...איך את יודעת על עומר?
אני:אמא, חברים שלך. היא אמרה שהוא סוחר סמים
די:אמא תאמר גם עלי שאני סוחרת סמים, הוא בסדר הוא פשוט...עבר
דברים
אני:כמו שאת עברת?
די:כמו שאנחנו עברנו. די לדבר
אני:אז למה קראת לי?
די:לא יכולתי לחזור הביתה ככה נכון?
אני:יכולת ללכת לחברים או משהו
די(בוכה בכי של שיכורים): את לא חייבת להישאר
אני:אני רוצה להישאר אבל אני רוצה שתדברי איתי, תפסיקי לחסום
אותי, מה עומר עשה לך? הוא פגע בך די?
די:כן, אבל לא כמו שאת חושבת
אני:מה אני חושבת?
די:שהוא זיין אותי או משהו זה לא ככה
אני:תספרי לי הכל, אני מקשיבה
די:הכרתי אותו לפני חודש וקצת ברוקי(רוקי הרור פיקטור שואו) את
אי פעם הכרת מישהו שם שלא רוצה רק לזיין אותך? זה הצחיק אותו
שאני לא שותה או מעשנת. הוא סיפר לי את כל הזבל שעובר עליו...
אני:בזמן שאת יושבת לידו חצי ערומה
די:את נשמעת כמו אמא
אני:סליחה, תמשיכי
די:הוא אמר שאני הכי ז'נט בעולם אבל שזה מקסים. ועכשיו שנפגשנו
אז הלכנו לפה, והוא הביא וודקה(המילים שלה מתחילות קצת
להתבלבל) והוא אמר שאני חייבת לנסות, להתגבר על פחדים וכזה
בולשיט. וזה לא שהאמנתי לו, סתם רבתי עם אבא קודם ורציתי
להכעיס. שנינו פשוט...
אני:מה, מה עשיתם?
די:אני לא זוכרת, אני רק זוכרת שהיה כיף
אני:אוקי, ואיך הגעת ללשבת פה, עם בגדים קרועים?
די:זה לא הוא עשה זאת אני, נפלתי או משהו, לא יודעת.
אני:ולמה את בוכה אז? למה את פה? די את עוד איתי?
די:כן,כן. אמ...סתם ישבנו והתחלתי לבכות ולספר לו כל מה שהולך
אצלנו ושהלך אצלנו, כי הרגשתי הכי טבעי בעולם. והוא נבהל ממני
ואמר שיש לו מספיק את החרא של עצמו והלך.
אני:די.אוי, הוא כזה מטומטם
די:לא לא.......הוא כזה צודק. מי ירצה אותי ככה, פגומה. הכל
נוגע בי, אין לי דרך להתמודד עם כלום אני אני...
אני מתקרבת אליה ומחבקת אותה חזק חזק נגד הרצון שלה.
אני:די שלי, את לא פגומה. אמרת בעצמך שהוא בעצמו עוברים עליו
דברים וגם עלייך, זה הגיל הזה.
(היא לא עונה, רק מתייפחת לתוך הזרועות שלי. אני מחליטה לשתוק.
אנו יושבות ככה איזה חמש דקות ובראש שלי עוברות כל כך הרבה
מחשבות. בסוף היא מרימה את הראש ומסתכלת עלי בפרצוף הסומך שלה,
פרצוף שלא ראיתי יותר מדי זמן, רק אז הבנתי כמה היא טועה, כמה
דרכים שהיא מוצאת לאטום את עצמה)
די:רוני, אני מפחדת
אני:ממה?
די:אבא מפחיד אותי כל כך לפעמים ואין שם אותך כמו שהיינו קטנות
ושתחזיקי לי את היד ותצרחי עלי לא להגיד לו כלום, אני לא יודעת
לסתום. אני לא רוצה לחזור לשם.
אני:אני יודעת, די, אני יודעת.
די:אז מה אני אעשה?
אני:את תשרדי כמו ילדה גדולה. עוד שנה את כבר תוכלי לסוע לאיזה
בסיס רחוק ולא תצטרכי לחשוב עליהם יותר.
די:אבל...אני לבד מולם, את לא מבינה? כמו תמיד שכל אחת היתה
מסתגרת בחדר שלה ומחכה שזה יעבור
אני:את לא לבד, יש לך אותי ותמיד יהיה לך אותי
די:את לא פה אף פעם
אני:אז אני אהיה פה, את חשובה לי די. את חשובה לי ממש. אני
רוצה לדעת שאת בסדר
די:אז מה עושים עכשיו?
אני:ככה את לא חוזרת הביתה. את כבר לא שיכורה אבל גם לא פיכחת.
נחכה שזה ישתפר ואם זה לא פשוט תשני באוטו.
די:איזה אוטו?
אני:עזבי את זה.
די נשכבת עלי ונחה קצת, מדי פעם היא מחזקת את האחיזה שלה בי.
אני מסתכלת על פני המלאך המוכתמים שלה, הדמעות המצוירות שנמחו
בדמעות אמיתיות. מי לא ירצה אותך די? מי לא ירצה בחורה מיוחדת
כמוך? אני שואלת את עצמי. שהיא נרגעת קצת היא אומרת לי: חשבת
על זה פעם שלאבא ואמא אין בכלל חברים, אף אחד? שקועים כל הזמן
בנו ובמה שמציק להם, נוברים ונוברים. זה כזה מפחיד לחשוב שעוד
עשרים שנה נשב עם מי שבחרנו לנו לחיים ונזיין לו בשכל ולא יהיה
אף אחד אחר שיבין ויחבק וירגיע. ואז נגיד נריב עם אהוב ליבנו
ולמי נבכה?
אני(מחייכת אליה):אחת לשניה, כמובן. חוץ מזה לנו זה לא יקרה
די:למה?
אני:סתם כי החלטתי, אנשים לוקחים קשה מדי את ה"נצא בול כמו
ההורים שלנו תאוריה"
די:יכול להיות.
אחרי זה היא מספרת לי קצת על חברים שלה, מסתבר שהבחורה בשיער
הורוד נקראת טיטי(נו, אורית  אתם מבינים את הקטע) ושהיא כולה
במסע הרס עצמי. ושהבחור שרצה לברר שהיא בסדר? הוא עומר, כמה
בלתי צפוי הא...אחר כך היא מתחילה לספר לי שהיא מציירת וכותבת
המון, דבר שבכלל לא ידעתי. חיוך מתחיל לעלות לה על הפנים שהיא
אומרת את זה.
די:שאני כותבת הכל נעלם, הכל נפרש בצורה הברורה ביותר
אני:הייתי מתה לקרוא משהו שכתבת
היא מוציאה ערמה של דפים מצ'וקמקים מהתיק ג'ק שלה, הדפים עברו
מלא מחיקות ושינויים
די:אז הנה תקראי, זה נקרא "השקט של מיטל"
אני:על מה זה?
די:עלינו.
אני מתחילה לקרוא על המיטל הזו שמתאבדת, ועומר חבר שלה שלא
מבין אותה וידיד שלה שמאוהב בה. והאב המטורף שמכה אותה, ואחות
גדולה שהיא היחידה שמבינה אותה, אבל היא מתה, ועכשיו מיטל
נשארה לבד.
אני:קצת הקצנת את לא חושבת?
די(בהרמת כתפיים כזו):אני תמיד מקצינה, לא?
אני:אבל אני לא מתה
די:עד עכשיו בשבילי את די היית
אני(אני מהנהנת ועושה פרצוף קצת מאוכזב):וי, ילדונת את כותבת
די טוב
די:תודה.
אני מסיימת את הסיפור ומסתכלת על אחותי שנראית כבר פיכחת למדי
אבל תשושה בטרוף
אני:די, רוצה להיות ה"אהרן" שלי?
די:מה?
אני:אני יכולה לקחת לך את הסיפור וקצת לשנות אותו ולעשות עליו
את הפרויקט שלי?
די(מחייכת לעצמה): אני חושבת שאני אשמח אם תעשי את זה
אני:אז קבעו.(וכמעט באותה נשימה)את מרגישה כבר מספיק טוב כדי
לחזור?
די:כן, אני רק רוצה ללכת לישון.
אני מחזירה אותה הביתה, בדרך מתנגן איזה שיר של רובי ויליאמס,
אני מסתכלת על הכניסה מוודאת שהיא באמת נכנסה. בהתחלה אני
חושבת שאני מדמיינת אבל לא, היא חייכה אלי לשלום, היא באמת
הרגישה יותר טוב עכשיו. השעה כבר 4 בבוקר. אני מסתכלת על הבית
שגדלתי בו, וחושבת על רועי. החום שלו, החיוך, הצורה שאני יכולה
לא להרגיש לבד שאני איתו וכמה אני פוחדת לאבד אותו, או אולי
לאבד את זה. אני מתאבנת למקום, פוחדת להסתובב וליסוע הביתה
אחרי הכל נעלם לי הלהט שהיה קודם, זה מפחיד ליסוע ולחשוב
בוזמנית.
אבא שלי נכנס לתוך המחשבות שלי. הוא כאלו יוצא מהדלת הקדמית,
לוקח לי זמן לשים לב כי אני כל כך שרועה במחשבות של עצמי.שאני
קולטת אותו אני נבהלת. אי אפשר לדעת באיזה מצב הוא עכשיו, בדרך
כלל זה הולך ככה: יש את תקופת הפרו, כמו לפני מחזור שמרגישים
שזה בא, יש כאבי בטן, בחילות. אצלו זה אושר מופרז, ציני
ודוקרני,הערות סרקסטיות כאלה והתקפים קטנים שבאים בתוך זה. כמו
נגיד הוא יצחק על עצמו, על כמה שהוא דפוק, כמה שהוא זקן, כמה
שהוא לא יודע כלום ולא משנה מה תגיד לו אתה לא יכול להבין וזה
יוביל אותו ללהתפרץ עלייך. אז מגיע השלב השני שהוא איזה מפץ
גדול. איזה נושא שהוא נטפל אליו ולא עוזב, שבועות רותח עליך על
משהו שאתה לא יודע שעשית בכלל, נסיעות ארוכות במקרים כאלה זה
פחד אלוהים, אין לאן לברוח. כל הנסיעה רק יגידו לך ויעקצו אותך
ויצעקו עליך ויבעטו בך מבפנים. ואז מגיע שלב ההדחקה והתחושות
הרעות, שהוא לא מאמין שהוא התייחס ככה אלינו, שהוא הרי אוהב
אותנו, תיעוב עצמי וכאלה. ואז הוא חוזר לעצמו, לאיש השקול
והרציני ובעל חוש ההומור השנון שאני מעריכה ואוהבת. זה עניין
של אולטרא אגו שיכול פשוט לעלות לשטח בכל זמן. אז שהוא התקרב
אלי לא ידעתי אם הוא עוד כועס, או בשלב הסליחות או בשלב השפוי,
ואולי זה בעצם קצת ביחד.
אבא:רוני חכי שניה אני רוצה לדבר איתך
אני:ואני לא רוצה לדבר איתך
אבא:נו, חכי שניה רק רציתי לומר שאני מצטער
אני:זה מצוין אבא אתה תמיד מצטער
אבא:אני יודע, אני תמיד עושה את זה. אני חרא של אבא. אני מקוה
רק שלא הרסתי אתכן יותר מדי
אני(נאנחת ומניחה יד על הפנים): אבא לא הרסת אותנו, בסדר? נמאס
לי מהקטעים האלה שאתה אומר כמה שאתה דפוק, זה לא עוזר. אני
פשוט אלך הביתה ונדבר כבר, טוב?
אני מסתובבת ופונה ללכת לעבר המכונית, לא בטוחה מה אני אעשה
שאני אגיע אליה.
אבא:את אף פעם לא מדברת איתי, אני לא יודע מה קורה איתך
אני עוצרת מסתובבת אליו
אני:אתה תמיד תישאר אותו דבר, הא?
אבא:ככה זה. אנשים לא משתנים באמת מתוקה, לא בגדול לא במייד
אני:כן, אני יודעת.זה בעייתי אבא, אנחנו כל כך דומים שזה מפחיד
אותי
אבא:למה מפחיד אותך?
אני:כי יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לפרוק עליך, ואז שאני
מרגישה ככה זה משתק אותי כי אני חושבת שבטח מסתכלים עלי כמו
שמסתכלים עליך וזה גורם לי להרגיש...
אבא:כמו מה? כמו פסיכית? מה אני עושה? תגידי לי, שתחררי
אני:אבל אני לא יכולה. לא באמת, אתה לא מבין?
אבא:מה הבעיה?
אני:הבעיה היא שאם אומרים לך משהו אתה רק מתכרבל לתוך כדור קטן
ונעלב. אתה אומר שאתה מצטער שאתה דפוק, אבל לא באמת עושה עם זה
כלום ואז זה סתם מתסכל.
אבא:כלומר?
אני:כלומר שאתה אנוכי, טוב? זה מה שאתה רוצה לשמוע? אתה עושה
כל דבר עליך. אפילו הכאב שאתה גורם לאחרים, אתה לא נותן להם
לכעוס עליך כי אתה גורם להם להרגיש כל כך רע שהם מרגישים אליך
משהו רע בכלל.
אבא:שאת אומרת הם, את מתכוונת אליך
אני:כן, בין היתר. וגם די. ובעיקר אמא, אתה מתייחס אליה ככה עד
היום ואתה אפילו לא מודע, מוריד לה את הערך, גוער בה, לא נותן
לה למצוא את עצמה, כאלו אתה היחיד בעולם, ואם היא רבה איתך
בכלל, אלוהים אל תיתן לי אפילו להתחיל...
אבא:אני מניח שאת צודקת
אני:אני לא רוצה לפגוע בך אבא, אתה כל כך...שברירי
אבא:אל תהי מגוחכת, את הילדה שלי. זה לא נעים לי לשמוע אבל אני
בטוח שאת שמעת ממני מספיק דברים שלא מתת לשמוע.
אני מתחילה לבכות, האבא הגדול שלי כזה זקן ומותש. כזה מובס
מהחיים. ואני, מה אני אם לא שכפול דהוי של אותה המציאות? הוא
מתקרב אליי ומחבק אותי. ונראה לי שזה כל מה שרציתי מאז שהייתי
קטנה, רק שיחבקו אותי והכל יעלם. עוד בצבא שהייתי חוזרת
מהטירונות הארוכה שלי רק רציתי חיבוק, לא היה אכפת לי ממי,
מצידי עץ יכל לחבק אותי.
אני:זה מפחיד אותי שאני כל כך הילדה הקטנה שלך עוד היום, שאני
כל כך דומה לך
אבא:שאת כל כך שברירית? לפחות את גם כל כך אינטליגנטית ומוצלחת
שזה כנראה קיבלת מאמא
אני:ממש...
אבא:כן, ממש ואל תתני לאף אחד לומר לך אחרת. גם לא למשוגע הזה
כאן ששם את כל כולו לפנייך. הוא מטורף הוא לא רואה. אני רואה,
ולא משנה מה אמרתי, אני גאה בך את מבינה אותי?
אני:אני מנסה להאמין לך
הוא:אז תאמיני
אני:אוף,יש לי כל כך הרבה כעס אליך שאני לא חושבת שהוא אי פעם
יעלם. אתה לא רואה את זה כמו שאני או די רואות את זה.
אבא:אני יודע, הלוואי שזה היה שונה אבל את יודעת טוב מאד שאני
לא יכול להבטיח כלום.
אני: לפחות אתה מקשיב לי ולא פשוט נעלב לשם שינוי
אבא(הוא נאנח אנחה יבשה ועייפה): אולי תספרי לי קצת על איך זה
באוניברסיטה?
אני:האמת שהופתעתי כמה קל זה עד עכשיו
אבא:אז מה קשה?
אני:לא יודעת אולי אתה צודק, כל הקטע הזה של- "בימוי"!
אבא:מה לא בסדר?
אני:אני באמת רוצה לעשות את זה עם החיים שלי? אני לא יודעת.
תסתכל על כל הסיפורים שמצליחים היום, הסרטים, אפילו העיתונים.
התרבות שלנו היא תרבות של חלשים. אין סיפורים הירואיים יותר,
אין גיבורים. הכל מסע של האיש הקטן המסכן. הכל זה מצוקה, הכל
זה קשה. איך האלמנה החד הורית מצליחה לצאת עם נהג המונית הקטן
ולהסתפק בזה. נראה לי שבגלל זה לא הצלחתי לכתוב על המשפחה
שלנו. דבר ראשון כי מעולם ולעולם אני לא ארצה להסתכל עלינו כאל
מסכנים, כעל טובים ורעים. אתה לא רע מוחלט, אני לא טוב מוחלט.
לא רוצה להנציח את עצמי כחלק מתרבות המצוקה, מצד שני לא יכולתי
גם לכתוב סוף טוב, כי אנחנו חיים אתה מבין? אתה ואני אחד מול
השני ואני עוד לא סולחת וכלום לא פתור בי בפנים. ואיך אפשר
לכתוב על משהו שעוד כל כך חי בתוכך? התרבות של היום מנסה
להכתיב את הכל בשחור לבן חדש, הכל באותו אפרפר רעוע של נסיבות
ואירועים. ואני כזו כי עשית אותי כזו, ודי דפוקה בשכל בגלל
תורשה וסביבה. ואין טיפת אחריות עצמית...

טוב די,אפילו בדמיון שלי השיחה הזו לא הגיונית יותר. אם הייתי
מסוגלת להגיד לאבא שלי חצי מהדברים שאני חושבת, חצי מהשיחה
הזו, אולי המצפון לא היה מעיק לי ולא הייתי כל כך...אבודה. אבל
מה זה יתן בעצם? חוץ מעצב דחוס של שנינו וכעס בלתי נדלה על
חוסר היכולת שלי להבין אותו וחוסר היכולת שלו להבין אותי. הו,
אבא, איך אי פעם נצא מזה?
אני מנסה להוציא את עצמי מהישיבה הקפואה, חושבת שאולי כמו
בדמיון הוא פתאום יצא מהדלת ויגיד שהוא מת לשמוע מה אני רוצה
לומר. אבל זה ברור שרק מכתב קפוא בן עשרה עמודים או יותר ינחת
על דלתי עוד יומיים. מכתב מתנצל אך מתחפר בעמדתו, ואולי זה
עדיף ככה.
אני נכנסת לאוטו, HO FATHER של מדונה מתנגן לי בראש. שאני
מגיעה לתל אביב כבר שבע וחצי בבוקר, מריחים את זה באויר שמגיע
יום חדש.
אני מוציאה את הפלאפון ושולחת שתי הודעות. אחת לשלמה, שהטקסט
נכתב בהצלחה ואני אפקסס לו אותו עוד היום.השניה לאבא, שאין לו
מה לדאוג שאנחנו בסדר. וצלצול טלפון שלישי לששון. הוא עונה קצת
עייף ומופתע,כנראה כי הוא חשב שהוא נפטר ממני. אני קובעת איתו
שיעור לערב, אומרת לו שאני אופטימית מתמיד.
אני מסתכלת בשטיח מלא החרא של ציפורים של משפחת רזיקוביץ
ומגיעה הביתה. רועי נרדם יושב על הספה, אני מתקרבת אליו ומנשקת
אותו בלחי. הוא מתעורר לאט והתגובה הראשונית שלו היא חיוך, אז
הפרצוף שלו נהייה חמור סבר.
הוא:נשארתי ער לחכות לך
אני:שמתי לב
הוא:הייתי בחוץ כל הלילה?
אני:כן
הוא:לקחת את האוטו, כבר חשבתי ניסית להתאבד או משהו
אני:רק במצב כזה אתה רואה אותי נוהגת?
הוא:רק במצב הזה אני רואה אותך עוברת על החוק
אני(מחייכת קצת):רועי, בקשר למה שדיברנו קודם...
הוא:חכי שניה לפני שאת מדברת. אולי כדאי שנלך לישון שלא תהי
כזו מותשת
אני:רועי ממש חשוב לי לדבר איתך על זה
הוא:אוקי, רק בואי שניה
הוא סוחב לי את היד ומחזיק אותי מאחורה. אנחנו מתקרבים לחדר
השינה. אני מדליקה את האור ורואה שהוא קישט את החדר בהמון
פרחים והצמיד צלופן אדום למנורה שיהיה אור כזה רומנטי. אני
מחייכת אליו מופתעת.
אני:מתי הספק...
הוא:הרגשתי שאולי קודם זה יצא קצת סתמי ושקצת נעלבת. ולא היה
לי הרבה זמן לארגן, לא חשבתי שתהי מחוץ לבית כל הלילה. ופשוט,
רוני שלי, אני רוצה להיות איתך. תמיד ולא בגלל שאת הבריחה שלי
ממש לא. את רוצה אולי במקרה לקבל אותי?
אני(חצי צוחקת חצי בוכה מההתרגשות. לוחשת בקטן שלא כולם
ישמעו):כן
הוא:כן?
אני(מניחה יד מובכת על הפנים שלי):כן.(הוא מחבק אותי חזק ומרים
אותי באויר מחייך אלי) אבל אפשר לומר מה שרציתי לומר?אתה יודע
שלא יהיו אי הבנות
הוא:בטח(הוא עוצר ושנינו מתיישבים למרגלות המיטה)דברי
אני:אז ככה...תן לי לחשוב איך לנסח. אני רוצה להיות בסדר, ואני
מבינה שלא את הכל אני יכולה להפיל עליך אז חשבתי ש...אולי כדאי
שאני אלך לטיפול
הוא:אבל את לא מאמינה בטיפולים פסיכולוגים בגלל...
אני:אבא שלי, אני יודעת. אבל חשבתי על זה ו...זה שזה לא עבד
איתו מבחינתי לא אומר שלי זה לא ילך, אני והוא זה לא אותו
בנאדם ואני לא חולה בשום מחלה, אני בריאה נפשית אני פשוט
ב...מצוקה כלשהי, מצוקה שנמשכת כבר יותר מדי זמן והרעיונות
שאני מעלה לא עוזרים לי באמת ואולי מישהו שלא מכיר אותי יוכל
לתת לי איזשהם כלים, אחרי הכל זו ההצעה הכי טובה שיש לתת
לאנשים בתקופה הפוסט מודרנית, אולי הם יודעים משהו פרויד
והרכבות שלו
הוא:את בטוחה שאת לא רוצה לנסות קודם לדבר איתו?
אני: אני לא חושבת שזה יעזור לי, וזה בהחלט לא יעזור לו.
הוא:ואם הם יגידו לך לקחת תרופות?
אני:אני לא יודעת מה אני אעשה,אני לא ששה לעניין. זה קשה לי
להחליט את זה גם ככה ו...
הוא:שנגיע לגשר נעבור אותו
אני:או נקפוץ ממנו.
הוא:נורא מצחיק. אני מקוה שזה יעשה לך טוב, אני גאה בך אני
יודע שזה לא קל
אני:להצטרף לתרבות המצוקה? בהחלט לא קל.רק תבטיח לי עוד דבר
אחד
הוא: מה יש?
אני:שתכריח אותי ללכת. שאני לא סתם אומר וזה ישכח עוד יומיים,
אנחנו לא מתחתנים אחרת
הוא:לא מתחתנים אחרת
אני:אוקי.
הוא:אוקי(עולה לי חיוך ענק בפרצוף)
הוא מנשק אותי ואני מחבקת אותו ובראש שלי מתחיל להתנגן הYOU
AND ME SONG
של וונדיס. אני שואלת אם הוא לא צריך ללכת לעבודה, הוא אומר
הרגע התארסתי,זין על כולם... אני אומרת שברור לו שנהיה עכשיו
מאורסים איזה שנה, הוא אומר לי לסתום ולהיכנס למיטה. אני אומרת
שהוא יסתום ומנשקת אותו צרפתית ככה שהוא באמת לא יכול לענות לי
חזרה.
והחיים ממשיכים.











loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום!!!,
רציתי, לדעת,
האם???,
לדעתכם/ן!,
אני!!!!!!!,
משתמש, יתר, על
המידה!!!!!,,,,
בסימני -
פיסוק?????,
והאם, זה
עוזר????, בהבנת
הכתוב!!!,
או לא...!!!!!,
?????


תודה!!!
מראש!!!!
באבא ציון,
האחד!!!!
והיחיד!!!!!!!!!!!!!!!!
?


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/06 14:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה