כמו שלמחשב יש סייף מוד... לא יודעת איך זה נשמע בעברית, בטח
לא משהו... אני רוצה שגם לי יהיה סייף מוד. שאני אוכל לעבוד
בו ולא לפגוע בעצמי או באחרים. שהדברים שאגיד, יימחקו ביום
שלמחרת. ושאם ארצה לנשק מישהו, פשוט לבוא ולהצמיד שפתיים, שלא
יכאב... רק שלא יזכור את זה אחר כך. רק שלא יבוא ויגיד, את,
את שבאת, שבאת ונישקת, מה עכשיו?
לפעמים בוחרים את החיים הרועשים בשביל לא לשמוע. ואני אומרת
יהיה כיף, נהנה, נרקוד. לרגע אני רוצה חוף חשוך, ממש חשוך,
בלי פנסים ובלי רעש ואת השפתיים שלך, לנשק. אני לא יודעת מה
הטעם של השפתיים שלך. אני בטח גם לא אמורה לדעת... לגלות את
זה... אף פעם.
ולפעמים... אני רוצה. אני לא יודעת מה מגיע לי. לא מגיע לאף
אחד לסבול. וכבר אין לי בעיה, גם לא סבלתי הרבה. הכוונה, אחר
כך. אחרי שנפרדנו. אני בנאדם שלם עכשיו, בלי סדקים. אני חושבת
בצורה חלקה מאוד. אני לא מרשה לעצמי כלום, בינתיים. רק לכתוב
על שפתיים לא לי. כמה זמן חשבתי, שתמיד זה יהיה אסור. להסתכל
לתוך עיניים אחרות. להריח, להרגיש.
ואלוהים ממשיך להגיד לי שזה לא חייב להיות ככה, שאני עושה את
זה לעצמי. ונכון, נכון. אני רק רוצה לעשות את זה לעצמי עוד
קצת. לא הרבה, בשביל לחתום כמו שצריך. לסגור תקופה ענקית,
עמוקה וענקית של לרדת במדרגות ביחד, לאכול ביחד, לשתות ביחד
מאותה הכוס, לשיר ביחד, ללכת לדבר לחייך לריב להתנשק לעשות
אהבה ביחד בלילות ההם... אני לא חושבת שהתמונות האלה ייצאו לי
מהראש אי פעם.
האם הייתי המוסיקה שלך? האם שמעת, אי פעם, באמת, מה הולך אצלי
בראש? כל השתלשלות האירועים מההתחלה הייתה הזויה. שנינו
הרגשנו שאנחנו בתדרים שונים. לגמרי, לא שמיים וארץ, ירח וצדק,
למשל. אבל המשכנו, זה היה אפילו נחמד, מושך. הניגודים.
ניגודים, זה עובד ביניהם, אומר לי ידיד. אולי בהתחלה, אני
מסכימה. כן, בהתחלה, האופוריה. הוא גם אמר לי את המילה הזאת.
אופוריה. כאילו מסך הערפל, שעוזר לך לראות את המציאות איך
שנוח לך. זה מעליב אותי למרות שזה לא אמור... כאילו שכשעוד
הייתי תעלומה יפה בשבילך, אז אהבת אותי באמת. זה הופך אותי
לחסרת ערך. וכן, אני טעיתי, כן, אני אשמה, כבוד השופט, יהיה
לך העונג לערוף לי את הראש. אבל בעצם אשמה במה? הריבים לא
כולם נובעים מזה שאני טיפשה חמומת מוח. לפעמים, וברוב המקרים,
עומד משהו הרבה יותר גדול מאחוריהם. יהי זה הכעס שנובע ממקום
אחר או חוסר הסיפוק שנובע מדעות קדומות, מאמונות שבאו מהבית,
מאלף ואחד דברים אחרים. גם אתה אשם, אוי, איך שאתה אשם כשאני
כועסת, רק בא לי להוציא את כל זה עליך ולא לחשוב על התוצאות.
והנה, להלן התוצאות. מוטב כך, מוטב מוקדם יותר.
וזה לא כי שתקתי, זה לא כי דיברתי. לא. זה כי אנחנו. אני ואתה
לא היינו מספיק קשורים, כי באיזשהו שלב כבר לא יכולנו להיות.
מה שאנחנו, התנגד לזה. ולנו כבר לא נשאר כוח להוכיח לכולם
(ולנו) עד כמה שהם טועים. לעולם לא הייתי יכולה להיות האישה
שרצית שאהיה. אני אפילו לא אישה עדיין. התבגרתי בעל כורחי.
והנה, תראה, עכשיו אני מחפשת את הדרך לחזור. אולי זה אומר
שעשיתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות. וחייתי בחלומות האלה על
לעולם, אתה עברת את זה כבר, אבל בכל זאת היית תמים איתי כי
ככה זה עדיף באהבה. אבל אתה מבין, אני מגזימה ועושה לעצמי
צרות. הייתי מוכנה לסבול הכל, כמעט הכל, בשביל הלעולם. למרות
שאף פעם לא הודיתי בזה, בפני עצמי.
עכשיו כשזה רחוק אני רואה שלקחתי אותך בתור גורל, שבשנה
האחרונה הפך מעיק וכמעט לא רצוי, שם בתת מודע. אתה מפחד שאגיד
שמעולם לא אהבנו. וזה כאילו למחוק. אני יודעת שהייתי מוכנה
לעשות הכל בשבילך. לא היה לי חבל על שום דבר. בדיוק ברגע
שהתחלת "להתאמץ" בשבילי ובשביל הקשר. זה פגע וזה דקר בדיוק
איפה שכואב. אני יודעת שלא עשית את זה בכוונה לפגוע בי.
באיזשהו מקום קשר קרוב עם בנאדם שלא היית בטוח אם מתאים לך
מבחינת אישיות הפחיד אותך, רק שהתחלת להבין את זה יחסית
מאוחר...
אהבתי להיות שם בחדר הזה, עשיתי לך הפתעה, שאתה תזכור או
תדחיק... וכל כך שמחת... אני לא יודעת למה אני רושמת את כל
זה...
ואיך דיברנו על המלחמה ולא יכולנו לישון אחרי הסרט המפחיד
שראינו...
ותמיד היה שם מטען כבד, לא הייתי שקטה, הייתי... כמו בתוך
סרט, סיפור, שלא ברור מי כותב אותו... אבל רוב הזמן זאת לא
הייתי אני.
יקיר שלי, ושלי לא היית כמו שלא הייתי שלך, עד המחשבה
האחרונה, רק רציתי להיות ולא ידעתי לתת את עצמי, ולא יכולתי.
זאת לא אשמת אף אחד, ובטח שלא עכשיו. ידעתי שאם תסתכל עליי
באותו רגע, יושבת בתוך מונית שירות, מסתכלת החוצה על הרחוב
האפור והשיר של אופת' מתנגן לו לאט, לא תדע לקרוא אותי על כל
הערפל שבי, והרומנטיקה האפורה השקטה, המלנכולית כמעט, שלפעמים
תוקפת אותי, רציתי אותה בשביל שנינו. רציתי שתדע להתפעל ממנה,
להעריך אותה, לשמור אותה למזכרת.
עוד פרק הסתיים. פרק של לא ברור מה, בתוך לא ברור היכן.
וזה נכון שאומרים שכדאי פשוט לעזוב. זה נשמע משחרר. let go.
לא לחשוב ולא לתכנן. לדעת את התוכנית הכללית. בערך. ומדאגה.
שום דבר לא ישתנה או ישתפר. רק כשבנאדם נופל עם התקף לב, רק
אז הוא מבין שכדאי היה להאט קצת. משהו חייב לטלטל אותו. אז
הנה אני מטלטלת את עצמי. לפני שמשהו קורה. לפני שאני משתגעת.
יש לי זמן לזה עכשיו, יש ותמיד היה.