כטבעו חולף לו הזמן,
ניחוח הזכרון נחלש לו ומתנדף עם הרוח,
ראייה לעתיד עטופה בערפל כמו אישה מיסתורית בלב השממה,
חולפים השנים ועדיין כמו ילדה,
צפונה בתוך מקום מסתור שאף אחד לא יראה,
שאף אחד לא ישמע...

סוגרת עצמי ומדחיקה,
כואבת כאב של עבר,
פצע שלא נרפה,
מזניחה ובוחרת לשכוח, לסלוח,
מחיצה של הגנה,
שאף אחד לא יתקרב, שאף אחד לא יאהב....

מרימה ידיים אל על,
אולי חושבת על בריחה,
עוצמת עיניי ומקשיבה לדממה שאיננה שם,
דוחקת החוצה ממני שאלות ופרטים,
עזבו אותי לנפשי,
אין לי תשובות,
לא רוצה להתמודד יותר עם מטלות וחובות,
יש קושי גדול בלשרוד חיים פשוטים.

והכל חוזר על עצמו,
השגרה שוחקת לפרקים,
לא רוצה אנשים שיציקו,
לא רוצה אנשים "שיבינו"
פגיעות ישירות השאירו צלקות שלא נעלמות,
ואין מי שיוכל להתמודד איתי אפילו לא אני לפעמים.

לכן עדיף לבד,
לכן עדיף השקט,
ההשלמה תגיע,
חשבון הנפש עוד יבוא,
הכל יחזור למסלולו,
כמו שאומרים,
הכל יהיה טוב,
אני אמצא את החתיכה החסרה,
אהיה שלמה,
אקרב את כולם בחזרה,
אקבץ אלי את חבריי,
אומר להם שאני אוהבת,
אהפוך אותם לחלק מחיי.

אני אראה שהכל יהיה בסדר,
ולמי ששואל את עצמו עדיין,
"מה יהיה עם הילדה?"
"איך היא תסתדר?"
"היא לא מבינה!"
גם אתם תראו,
גם אתם תבינו,
אני לא צריכה הגנה,
רק הזמן הוא התשובה.