בדיוק כשנהיה לפסטרנק קצת שקט בראש וכל העננים האפורים
התפזרו, אלינור באה, דפקה בדלת, דפקה את הכל, נכנסה כאילו לא
הייתה אצלו אף-פעם (והם גרים ביחד כבר מעל חצי-שנה), הורידה
את התיק על הספה, אמרה שהאוטו בסדר, זאת רק דפיקה קטנה ורק
כואב לה קצת בצוואר. היא הסתובבה בחיפה כל אחר-הצהריים ולא
הבינה שזאת היא שנדפקה; חצי סיבוב עם הצוואר אולי הקפיץ לה
חזרה
חלק ממה שלקחה בתיכון או אחרי הצבא, משהו שישב אצלה על בלימה
ורק חיכה להזדמנות להתפרץ ברגע הכי פחות נכון, שבועיים לפני
בחינות ההסמכה שלה וכשאוטוטו הוא מקבל תפקיד עם קצת כסף בצד
זה קרה. אלינור הסתובבה בדירה כאילו אין לה מושג איפה היא,
נעמדה מול החלון והסתכלה על המפרץ ועל הארובות של בתי-הזיקוק
פולטות עשן סמיך. פסטרנק, הוא ניסה לשאול אותה משהו על איך
שהיא מרגישה ועל האוטו אבל היא לא ענתה, רק ניגשה למטבח ושתתה
קצת מים ישר מהברז. בסוף היא התיישבה על הספה, אמרה שחם לה,
אבל גם ביקשה שהוא יסגור את החלון. היא שאלה אותו אם יש לו
משהו לעשן, בא לה נורא, היא כמעט נרדמת. הג'ינג'י יצא בדיוק
מהמקלחת עם מגבת, היא נרעשה, ראתה אותו במסדרון והתחילה לצעוק
עליו שלא ייגע באבא שלה, שלא יעז. הג'ינג'י לא ידע מה לעשות,
פסטרנק הרגיע אותה, אמר לה שהוא לא מבין מה היא רוצה, שזה רק
הג'ינג'י, הבעל של לי, שהוא ישן אצלם כבר כמה ימים, זאת לא
הפעם הראשונה. היא התעקשה שזה השכן שלה מהבית הקודם, אולי
מלפני שני בתים, שיום אחד דפק לאבא שלה מכות עם רגל של כיסא,
בלוטו איפה שאבא שלה היה יושב כל יום שלישי. פסטרנק הרגיע
אותה, הוא אף פעם לא ראה אותה ככה. לג'ינג'י היה מבט נעלב.
היא נרגעה מהר, שכחה שזה קרה, שכחה שחם לה, אמרה שקר, השיניים
שלה התחילו לנקוש. הג'ינג'י אמר שחם לו אבל סגר את החלון כי
ככה פסטרנק רצה, לא התווכח. הוא הסתובב בבית שותק עם המגבת
עליו. היא נרגעה קצת מהכל, חלצה את הסנדלים ושאלה את הג'ינג'י
אם לו יש משהו לעשן. הג'ינג'י לא שמע, רק רכן מעל התיק שלו,
הוציא בגדים. פסטרנק אמר לה שאולי עדיף שלא כרגע, היא לא
מרגישה כל-כך טוב וליטף לה את השיער. מה קרה לאוטו, הוא שאל
והיא גלגלה עיניים למעלה, שראו רק ת'לבן, לא יודעת. פתאום היא
קמה, נעמדה, ניגשה לכוננית, דרכה על השטיח, שלפה את השקית עם
הקססה מאחורי אחד הספרים, אם אתה לא נותן לי אני אקח לבד.
הג'ינג'י שם חולצה, הוא הציע שגם הוא ירד להסתכל על האוטו, יש
לו חבר מוסכניק, יסדר את זה בלי בעיה, ייקח כלום במחיר, אבל
פסטרנק רק רצה שהוא יישאר עם אלינור כשהוא יירד לראות מה עם
האוטו. הוא פתח את הדלת, ירד במדרגות יחף לרחוב וחיפש איפה
היא חנתה.
כשהוא ירד אלינור עברה לשבת על הרצפה. היא שאלה את הג'ינג'י
למה הוא ישן אצלם ומה הוא עושה שם, היא לא זכרה שזה קורה כמעט
כל חודש ליומיים-שלושה עד שאשתו מקבלת. את לא זוכרת את הצעקות
עם לי מאתמול, הוא שאל והמשיך לחטט בתיק שלו. לי גם חברה טובה
שלה. היא עשתה לא עם הראש ומשכה למעלה את הכתפייה השחורה של
החזייה.
בסוף פסטרנק מצא את השרייד הזהובה, היא נחה על המדרכה, בקצה
השני של הרחוב, בקצה של הירידה. הוא עמד ולא האמין. כל הקבינה
בצד לא-של-הנהג הייתה מעוכה לגמרי, פנימה, מחוצה. הוא בקושי
זיהה את האוטו. שברי זכוכית על המושב שליד הנהג. הוא הסתכל על
הדפיקה בצד וחשב על אלינור.
כשהוא עלה החלון היה חצי פתוח וכל הדירה הייתה מלאה בעשן
הנובלס של הג'ינג'י, השקית הייתה פתוחה אבל אף-אחד לא עישן
ממנה, אלינור ישבה על הרצפה, נשענת עם הגב אל הספה, ושרכה סתם
את נעלי הספורט הישנות שלו. היא הוציאה את השרוך לגמרי מאחת
מהן וניסתה להשחיל אותו בחזרה, כל כולה מרוכזת בזה. היה משב
רוח חזק מהחלון והוא הרגיש איך כל העננים מרחפים פנימה,
נישאים ברוח, חזרה לתוך הראש שלו, איך הם חוזרים לשם לעוד
תקופה מחורבנת, אפורים, כבדים, לא הולכים לזוז לשום-מקום,
תקועים.
אלינור בואי, הוא אמר, הולכים, מותק. הוא שם לה תחתונים
וחולצת פיג'מה בתוך תיק. לאן, היא שאלה, עדיין עובדת על
השרוכים. לרמב"ם, הוא אמר. למה, היא שאלה והג'ינג'י הסתכל
עליהם פתאום. היא ראתה שפסטרנק רציני, מושך לכיוון הדלת. אני
לא הולכת, אני הרוגה, היה לי יום מחורבן, הצוואר גומר אותי.
הוא נעמד לידה. הג'ינג'י התרומם מהתיק. היא עזבה את השרוכים
והסתכלה לפסטרנק בעיניים, ממששת את הצוואר שלה מאחור. הוא עמד
מעליה, הסתכל בה וליטף אותה בראש, בואי מותק, הולכים.

בדרך הג'ינג'י נהג, התיק לאלינור לידו, מונח על שברי הזכוכית.
הוא עישן. פסטרנק חיבק אותה מאחורה והמשיך ללטף אותה בראש.
המכונית עשתה קולות ועשן, בקושי זזה. משהו התקלקל בפנים.
אלינור שתקה. פסטרנק שאל אותה אם היא יודעת מי עשה את זה או
אם היא החליפה איתו פרטים. היא לא זוכרת שזה קרה, היא רק
זוכרת שהיה איזה גבר, יצא מהמכונית, ניגש אליה לחלון. היא
זוכרת הולכת-רגל ברחוב שצעקה. היא זוכרת את האיש ההוא בחלון,
עם משקפי-שמש על הראש, לא זוכרת איך הוא נראה, אומר משהו. קצת
מבוהל. היא ניסתה לפתוח את החלון, להבין מה הוא ניסה להגיד
ואז הוא חזר למכונית שלו, התניע ונסע משם והיא נשארה מאחורי
ההגה שלה. הצוואר גומר אותה. היא לא זוכרת אם היא בכתה, היא
רק זוכרת שהיא לא יכלה לזוז.
הרחוב לקח אותם בירידה ארוכה. לא היו אנשים באיזור-התעשייה,
רק פסי האטה. אלינור נצמדה לחלון והסתכלה החוצה. הרגל של
פסטרנק יצאה כל הזמן מהנעל בלי השרוכים. אלינור לא אמרה הרבה
כל הנסיעה. אף אחד לא דיבר, פסטרנק רק ליטף אותה בראש וחשב
אילו אנשים מחורבנים יש בעולם הזה, דרך כל העננים האפורים
שנאספו בתוך ראשו.