יונית מדברת. אני שואל עלייך, איך נעלמת אחרי הצבא עם איזה
בחור אחד. היא לא יודעת. היא לא בקשר עם אף אחד כמעט.      
אנחנו בתחנת אוטובוס. חשבתי אולי לקפוץ לבקר את ההורים. תכננתי
להישאר אולי אפילו כל הסוף שבוע. יש לי זמן ואני לא ממהר לשום
מקום. לא חשבתי שזה שוב הולך להתפוצץ עם ההורים ושאני אחזור
לחיפה עוד באותו הערב.            בינתיים פגשתי את יונית
במקרה. לא ראיתי אותה לפני כן עוד מהתיכון או מאז שהשתחררתי.
אנחנו עומדים ויונית מדברת. אני שואל על בני ועל רדנסקי. היא
בקושי זוכרת מי הם (בני אפילו למד איתה באותה כיתה, אם אני לא
טועה). יונית מדברת. היו לה פעם תלתלים זהובים, היום זה צהוב
חולה. היא אף-פעם לא הייתה ממש יפה. יש לה אף מצחיק שזז כשהיא
מדברת.         כששואלים אותה שאלה, את יודעת איך זה, היא לא
מפסיקה. אני נזהר. במיוחד כי אני יודע מה קרה איתה מאז.      
יונית מדברת. אני שואל איך הולך ומה קורה איתה בינתיים. היא
עונה. היא מדברת. אבל כשהיא מדברת זה נראה כאילו המילים שלה לא
מכוונות אליי, אלא לאיזו נקודה מאחורי בחלל האוויר. נראה כאילו
כל מילה שלה מסתירה קצת מילה אחרת.      יונית מדברת.
האוטובוס מגיע ואנחנו עולים עליו. מלא ואין כמעט מקום לשבת.
אני לא אוהב אוטובוסים עירוניים. אני נותן ליונית לשבת במושב
הפנוי ליד איזה אדם מבוגר במדים של חברת שמירה ואני נשאר לעמוד
לצידה. היא מסתכלת מבעד לחלון. אני מסתכל עליה. אנחנו לא
מדברים כל הדרך. רק יונית.   יונית מדברת גם כשאף אחד לא
בסביבה. היא מדברת לעצמה. גילו את זה בבירנית באיזה לילה, כמה
לילות אחרי היתקלות של סיור ליד מוצב חודר שנשכח כבר מראשינו.
עלו על מטען בדרך חזרה מפתיחת הציר למוצב. יונית ניהלה את רוב
החילוץ. שני הרוגים קשה ופצוע אחד בינוני. מכותרים בשטח. צריך
לפנות. תנאי ערפל בגיזרה. גשם פצמ"רים ניתך. המסק"רים לא
עולים. המוצב לא עונה. החיילים מתו והיא סימב"צה.          
אחר-כך היא המשיכה לדבר בקשר, גם אחרי המשמרת, במגורים, עם עוד
שש בנות בחדר, בחדר-האוכל, במקלחת. היא נשארה שם עד יום רביעי
בלילה אחרי כל התחקירים. כשהמח"ט אמור היה לבקר במוצב הסמ"פ
שמע קולות בחדר התדריכים וגילה אותה יושבת בפינה ומדברת לעצמה.
הוציאו נ"נ משנת לילה שייקח אותה לפוריה.   במיון הרופא רצה
להשאיר אותה שתראה פסיכיאטר בבוקר. היא דיברה לעצמה ואחר-כך
בטלפון, הזעיקה את אבא. היא המתינה לבוקר במסדרון על ספסל,
בדקה כל הזמן קשר עם כל הפטרולים, עם כל הסיורים, עם מוצב אחד
שנשכח בתוך ראשה.              סמלת שנשלחה ללוות אותה עישנה
המון ליד הדלתות האוטומטיות וחיפשה כל הזמן מישהו שיפרוט לה
שטר של עשרים לחמש כוסות קפה מהמכונה. הסמלת דיברה כל הזמן על
השחרור שלה ועל כמה שיהיה לה טוב באזרחות, כדיי להעביר ליונית
את הזמן וגם בכדיי להרגיש טוב עם עצמה. יונית עשתה עצמה שומעת,
אבל ניסתה לקלוט דרך כל המילים האלו שצפו בחלל האוויר, משהו
מהמוצב ההוא שנשכח בתוך ראשה. ביקשה שיענו, לעזאזל.        
כשאבא הגיע היא בכתה קצת. הוא חיכה איתה לפסיכיאטר שיגיע "קצת
אחרי שש". הוא קנה ליונית שוקו ונס לסמלת, שם על יונית את
הפליז מהאוטו כשהיה לה קר, והיא נרדמה קצת עם הראש על הברכיים
שלו כשהוא אוסף קבוצות של תלתלים זהובים בכף ידו ושופך אותם
שוב ושוב על ראשה.                אחריי שעתיים בערך היא
התעוררה ליום הלפני-אחרון שלה בצבא כשפסיכיאטר צעיר בחלוק לבן
חתך את עשן הסיגריות של הסמלת ונכנס דרך הדלתות האוטומטיות
למיון. יונית הרימה את הראש. ניסתה לצרור את הזהב של ראשה
בגומייה, ממצמצת בעיניה מפני הניאון. הרופא נכנס לחדרו. יונית.
האחיות קראו בשמה במערכת הכריזה ואבא קם אט-אט וניער את רגליו
הרדומות מכל הנמלים המדומות. יונית, השם שלה במערכת הכריזה.
הקול המתכתי. אלו הם שקוראים לה בקשר, הסיור. היא חייבת לענות.
היא צועקת להם חזרה אבל הם כבר לא עונים, לא המ"כ ולא
הקשר-תורן שבהאזנה. מה קרה להם, אולי נרדמו, אולי המתג לא על
סקוולש ובגלל זה ההפרעות. היא קוראת. היא צועקת, שוב קוראת. הם
לא עונים. שוב צועקת. אבא תפס אותה. הוא חיבק וניסה להרגיע
את הזעקות שלה; "תפסיקי, דיי, דיי". תינוק שישן שם התעורר
והתחיל לבכות. היא צועקת ואבא מחזיק, מחבק חזק. "דיי, דיי",
מרגיע. ולאט-לאט הבכי עולה, מחניק את הצעקות, מבליע אותן והופך
אותן ליבבות.                   בסוף היא הפסיקה גם לבכות,
העיניים עדיין רטובות, פעורות לרווחה, מנסות לקלוט כל הזמן כמה
שיותר והפה ממשיך לנוע, לשדר כל הזמן בלי-קול, מנסה ליצור קשר
אילם עם חלל ריק, עם מוצב אחד בראשה.            לקח לה כמעט
שלוש שנים לחזור כמעט לעצמה. ועכשיו היא מסתכלת דרך חלון
האוטובוס וממשיכה לדבר לעצמה בלי קול. החלון, אני יכול לראות
דרכו את הקולנוע הישן, את הכיכר החדשה, המתנ"ס. אנחנו נמצאים
רחוב אחד מהבניין של ההורים שלי. גרת לא רחוק מכאן באיזה רחוב
כמעט ללא-מוצא. אני מצלצל בפעמון ומתכונן לרדת. אני קורא
ליונית בשמה. היא מסובבת את הראש לאט בתנועה ארוכה. השפתיים
שלה נעות בדממה. "שלום", אני אומר, "אני יורד. תשמרי על קשר".
היא מחייכת אלי ועושה לי כן ארוך עם הראש, תנועה אנכית איטית.
השפתיים שלה ממשיכות לנוע בלי קול. היא תשמור על קשר, כל הזמן.
אני מתקדם ומפלס את דרכי בין האנשים. האוטובוס עוצר. הדלתות
ואני נושמים ברווחת הקלה קולנית, הן נפתחות ואני יורד. עוד מעט
יחשיך. עוד מעט יתחילו הצעקות עם ההורים.