הייתי אומרת שהפרפקציוניזם שלך קצת נשחק.
פעם היית חיית שיגעונות, מכורה לשינויים קיצוניים-ספונטנים,
שהיו משאירים את כולם פעורי פה. אנשים היו מדברים עלייך מפה
לאוזן, כאילו שאת איזו דמות קומית-דרמטית משהו, תופסת מקום
ראשי בחייהם. איך תמיד הכל מסתדר לך בצורה האופטימלית.
כנראה שלא יכולת להעמיד פנים לנצח.
אז אולי את לא כזאת חזקה כמו שחשבת שאת? אבל לא נורא. לא כולם
גילו את האמת, לדוגמה - את עדיין מכחישה.
תראי מה עשית. גרמת לכולם להרגיש חשובים ואז הפכת אותם
לטיפשים. את כמו מכת חשמל, אבל לפחות רצוי היה שתדבקי באישיות
המונוטונית-ארורה הזו שהאימצת לך.
ראיתי טוב מאוד מה קרה כשהחלטת לחשוף כמה פינות חשוכות בפני
מישהו. את ישבת אחר כך וחיכית לו 4 שנים, כמו ילד שמחפש סוכריה
במגרש מכוניות. זה כמו תיסכול מהול בתקווה סופנית.
את התפללת למשהו שכבר מלכתחילה נועד לכישלון, קיווית למצוא להט
גופני שלא תרגישי בו טמאה וסימפטיה תומכת של אב. אולי את לוקה
בתסביך אלקטרה הפוך, וזה לא נורמאלי לנסות במשך כלכך המון זמן
להוכיח שאת פתאום נורמאלית.
תביני, עד שהוא יבוא כבר לא יישאר ממך כלום, ואל תנסי לחפש
אהבות ברחובות, או בכלל. את גם לא ממש אמיצה בעיניי בכך שאת
מחסלת את הכבד שלך באלכוהול נקי, עד שתרגישי מספיק יפה לנשק
אדם זר ולברוח מבלי לדעת את שמו.
יש אנשים שהזמן לא מרפה מהם, יש גם כאלה שהזמן מרפא אותם.
את שואלת לאן את שייכת, ולי אין שום תשובה הגונה להשיב לך.
אם הייתי צריכה לקטלג אותך לסטראוטיפ מסויים על פי השקפה
פסיכולוגית, הייתי משייכת אותך תחת הכותרת "שיטת המקל והגזר".
רק אולי בלי הגזר.
את לא משתלבת במיוחד במירוץ החיים. וכולם סובלים כשהם מסביבך.
אהבנו אותך יותר כשהיית מזוייפת, ולא כמו עכשיו, שורדת מציאות
בהמתנה. את גם די גרועה בתחרויות. רק את עצמך יכולת להביס עד
עפר.
תראי ילדונת, אני לא אדחק אותך לפינה, גם ככה איבדת את כולנו.
תהיי ר-ק איפה שמרגיש לך בטוח,
שוחה בחצאי דימיונות חד-פעמיים שחלפו,
מפנטזת בקול רם מה היה קורה לו היית עושה אחרת...
שוכבת בין ארבעה קירות לבנים.
אולי תצבעי אותם לשמנת-אפרסק, הריי את מאוד אוהבת שינויים.
4.9.2006
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.