שוב אני לידה מתיישב,
כאילו במקרה.
הכיסאות צמודים מאד,
אני האחראי לדבר.
אך לא יועילו הכיסאות שאצמיד,
כל עוד הלבבות לא ייצמדו זה לזה.
מעצמם.
בלילה, כשחוט הערות כמעט ניתק,
נגלית דמותה בדמיוני,
בקרוב היא תופיע לי בחלום.
והלב, הלב עודו פועם בשבילה.
אך היא, במי היא הוגה בחושך?
ולכבוד מי מפעם בה הלב
   (זה שדופק בזו השנייה,
    אולי אפילו בקצב דפיקת לבי)?
העפעפיים סוככים על עיניי,
מזמינים דמעה להשתחל בינות הריסים.
-וודאי לא לכבודי פעימותיו...
וברגע המסוים הזה,
אני אולי האיש הכי עצוב בעיר.


(אוקטובר 2006)