היא עמדה בחדרה נשענת על אדן החלון וצופה בהם משחקים יחדיו,
מדגדגים ומכים זה את זה בצחוק קולני, מגחכים . היא חשה בקרני
השמש מדגדגות את אפה ומייבשות דמעותיה מבפנים. היא לא הייתה
ממש עצובה היא הייתה מוטרדת .
פתאום נותר בה רק חלל גדול והיא חשה סביב עצמותיה העייפות את
זרם דמה האיטי וכתפיה הלאות הכבידו על גופה.
"אתה לא מבין את זה ?" צעקה "אתה לעולם לא תוכל ,הניתוק שלך
גדול מידי " שתקה. אני רוצה לחבר אותך להכניס אותך דרך החלון
אלי כמו פעם נקי ואמיתי שלו ובטוח מכניס בי את הכוחות האלה שלך
. לומר לך , אהובי, חיזקת אותי, אבל ניתקת לי את קו החיים שלי.
לא התכוונת להרע לי , אני יודעת , אני רוצה להמשיך אבל לא
יכולה.
אתה אומד שנרדמתי מהר מידי ,אין לי כוח לקבל כוח אין בי כוח
לקחת יותר. האמת היא  שלא נרדמתי מהר מידי, לא נרדמתי בכלל
אני לא ישנה יותר . אני ישנה ולבי ער וקולות פטישים מתדפקים על
ראשי... קוטע מחשבותיה קרא לה להכין תה ולהפסיק כבר לבהות בהם
בפרצוף העצוב הזה. היא חייכה בעדינות וסגרה את החלון .
צריך להיות פרקטי חשבה , צריך לשנות אווירה . קראה לו וניסתה
להסביר את חוסר שלוותה "אני לא רגועה  אני נוסעת לחשוב קצת"
אולי תחזור עם פתרון חשבה.
הציתה סיגריה נכנסה לאוטו ונסעה . חשבה ובכתה הזכירה וכעסה,
לקחה את הכאב  בחזרה הביתה.
ובשובה ניקתה את האבק שטפה את הבית על כל פינותיו ופתחה את
החלון לרווחה.

לא נרדמת למרות הכדורים, העיניים עייפות, מנסה לספור כבשים ולא
מצליחה.
החלה לספור פעמים, כאבים, אחר כך ספרה חיוכים, קודם של הילד
אחר כך שלה, ספרה התנצלויות ספרה כאבים ספרה זיכרונות שלהם,
שלו וגם שלה, כאבה את כאבו עד תום, בכתה בשבילו , אך המשיכה
לספור, ספרה הסברים גיחכה לעצמה גיחכה על עצמה, בכתה בשבילה.

אחר, כמעט רדומה ניגשה לחדרו של הקט לכבות את האור והבינה.
מבלי לחשוב החלה לספור, חולצות מכנסיים, של הילד אחר כך שלה,
נעליים גרביים מחברות וכך המשיכה ואספה המשיכה וסידרה הוא
בוודאי חושב ששוב קמתי לנקות באמצע הלילה.. גיחכה לעצמה.. אספה
אותו, אחד, ממיטתו.

שם חיבקה אותו חזק כיבתה את האור עצמה עיניה ונרדמה.