אני לא מתגעגעת אליו. זאת אומרת לא אליו, לא אל הבנאדם שהוא.
הוא בנאדם דפוק, וזה לא אחד השקרים שאני מספרת לעצמי כדי
לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב. עליו אני באמת יכולה להגיד שהוא
דפוק. לא יצא ממנו כלום. להערכתי, הוא יתחתן בגיל 35 עם איזו
כלה שהוא יזמין מרוסיה, והם יגורו בחדר שלו, בדירה של ההורים
שלו, אותה דירה שהוא אומר לעצמו כבר שנים שאוטוטו הוא יעזוב.
הוא לא יאהב אותה, את אשתו. אבל הוא יגיד לעצמו שזה הטוב
ביותר שהוא יוכל להשיג. הרי איזו בחורה שפויה בדעתה תרצה בחור
בן 35, עם כרס בירה, שעדיין גר עם ההורים? שאת מיטב זמנו הוא
יקדיש לגירוד בביצים, יבזבז את זמנו בעבודה חסרת תכלית, יזיין
עוד איזו בחורה שהוא פגש במסיבה, מי תרצה אותו, הא? למרות שאם
נהיה מדויקים, עוד בגיל 30 הפסיק להתחיל עם הבחורות במסיבות.
זהו, התבגר הילד, והתבגרו הילדות. אלה שבגילו כבר מזמן השתקעו
עם בעל, ילדים או סתם חבר רציני. והצעירות, אלה שעדיין לא
יכולות להיכנס לפאבים, כבר לא יסכימו להיות איתו. כי להיות עם
בחור בתחילת שנות ה20- זה מגניב, אבל אם בחור בן 30, שמתחילה
אצלו כרס בירה, יוצא עם קטינות, משהו פה מסריח. אפילו קצת
פתטי. זהו, כבר אין לו מה להציע. הוא ניסה את מזלו באתרי
הכרויות באינטרנט, "בזה אני מומחה", הוא חשב לעצמו. ובכן,
כנראה שהקסם שלו נגמר, כי בחורות שנושקות ל30- לא חושבות שזה
"חמוד" שהספר האחרון שקרא היה בכיתה ג', או שהוא לא מתכוון
ללמוד באוניברסיטה. סליחה! טעות שלי. הוא למד. באמת, יש לזקוף
לזכותו שהוא למד. לא משפטים אמנם, גם לא כלכלה או ספרות. אבל
הוא למד. הוא למד בבי"ס מאוד יוקרתי למוזיקה איך ללחוץ על
כפתורים. באמת, עכשיו הוא מוסמך. הוא יודע ללחוץ על כפתורים.
בכל זאת, זה שלב מאוד מתקדם אחרי החלפת דיסקים.

הסתכלתי עליך לאחרונה, אחרי שלא הסתכלתי עליך בערך 3-4
חודשים. השתנית טיפה, משהו עם הזיפים. לא יכולתי להגיד בדיוק
מה כי ראיתי אותך רק לשניה, אבל משהו בך שונה. מאיזושהי סיבה
עשה לי טוב לראות אותך, אפילו חייכתי. באמת, אני מסתכלת אחורה
היום ומחייכת. כיף לדעת שפעם היה לי מישהו שעשה לי טוב. גם אם
על כל רגע של טוב היו אלפי רגעים של רע. היום אני יכולה להגיד
בלב שלם שאני שמחה שלקחת חלק בחיים שלי, ולא מתחרטת על כלום.
הדבר היחיד שרע זה שהשארת חלל בחיים שלי. ושוב, לא בגללך. אני
חוזרת, אליך אני לא מתגעגעת. אני לא מתגעגעת אל מי שאתה, אלא
על מה שאתה. כי על מה כבר דיברנו? איך בבי"ס ואיך בעבודה?
פליז. אני זוכרת שכבר לקראת הסוף אמרתי לעצמי "כמה שהוא
דביל". אני מתגעגעת אל מישהו שאני יכולה להיפגש איתו, להשתעשע
איתו. כבר שכחתי מה זה להיות עם מישהו. עברו 3 שנים בלי שיהיה
לי צורך במישהו, והנה עכשיו אתה הגעת, ואתה הלכת, וכל החסכים
מ3- השנים האלה הגיעו בבום, נחתו עלי בבת אחת. אני צריכה
מישהו. זה חסר לי.
ואני מנסה בכל הכוח למצוא, ואני חושבת שאני מוצאת את זה.
עם חלק אני משקרת לעצמי, נותנת להם עוד הזדמנויות כשבעצם אני
נותנת לעצמי הזדמנויות להתקרב אליהם, אך ללא הצלחה.
היה אחד שדווקא כן רציתי, אבל הוא, כמו הראשון, ההוא שבאמת
אהבתי, העדיף להישאר ב"אזור הידידים".
היה לי דה-ז'ה-וו מטורף, איך שאף פעם לא יצא לי להביא לו את
המתנה שלו מחו"ל, כמו שלך אף פעם לא יצא לי להביא את המתנה
שלך מחו"ל.
מסתבר שבאמת אסור לפתוח פה לשטן. ואיזה פה פתחתי...
אבל כנראה שזה לא היה רציני כמו שחשבתי, כי עכשיו אני חושבת
עליך.
על הדפוק הזה שכבר חודשים שאנחנו לא בקשר, סביר להניח שגם
לעולם לא נהיה.
כשאני הולכת למקומות, אני מסתכלת סביב לראות אם אתה שם,
מתפללת שלעולם לא אצטרך לראות אותך שוב.
אני יודעת שאני רק צריכה איזה בחור, בחור אחד, רצוי שיהיה
נשקן טוב, ואני יודעת שאני אשכח ממך. לתמיד. לא רק שאני אשכח
אותך, אני אצחק לעצמי כמה טיפשה ותמימה הייתי שנתתי לך להיות
חלק ממני למשך כל כך הרבה זמן.
ואני אמצא.
וזו לא איזו מנטרה קיטשית שאני חוזרת ואומרת לעצמי כדי
להתעודד,
אני יודעת שלי יהיה טוב. לי יהיה עתיד.
גם לך יהיה עתיד,
בגיל 35 עם כרס בירה, תלך לאסוף את אשתך הטרייה משדה התעופה,
ובדרך לשם תחשוב על איך אתה הולך לספר לה שאתה עדיין גר עם
ההורים.