באיזשהו שלב בחייה התחילה הדר להתלונן שכואב לה הלב.
ההורים כמובן נלחצו ומיהרו לקחת אותה לבדיקות במיון, כי הרי
ידוע שטיפול מוקדם מונע אסון, וכדאי להקדים תרופה למכה.
ההורים כמובן חששו שמדובר באיזשהי מחלת לב המאיימת להתפרץ
ועוררו מהומות בבית החולים. הדר עברה מרופא לרופא, מבדיקה
לבדיקה וממכשיר למכשיר.
"הכל תקין" אמר הרופא בסיום רצף הבדיקות המתיש.
"הכל תקין?" שאלה אימה של הדר, ממש כאילו קיוותה שימצאו בעייה
בליבה של הדר ויצטרכו לטפל בה.זה כמובן היה פוטר אותה מטיפול
בבעיה, דבר אשר היא לא כ"כ רצתה להקדיש לו זמן.
"תקין לגמריי" השיב הרופא בחיוך.
"אז מדוע הכאבים?" שאלה האם בחוסר אונים אשר אינו בא לידי
פתרון כאשר משך הרופא בכתפיו.
"הרופאים האלו" אמרה אימה של הדר בעצבים בעוד הן צועדות לכיוון
הרכב שחנה בחניית בית החולים. "כ"כ הרבה שנים של הכשרה
מקצועית, של למידה, של התמחות..." היא נשפה מעין נשיפת אנחה,
"אבל לטפל בלב הם לא יודעים!". הדר לא הבינה מדוע אימה מטיחה
האשמות ברופאים, זה אפילו הצחיק אותה במקצת, כי גם אמא שלה
הייתה רופאה. אמנם רופאת שיניים, אבל היא בכל זאת נכנסה
לקטגוריה הזאת, וגם היא, כמו כולם, לא ידעה כיצד לטפל בלב.

                                 

כל הדרך הביתה נמנעה הדר מלדבר עם אימה. בעיקר היא התרכזה בכאב
ובניסיון להפיג אותו. כשהגיעה הביתה והתיישבה בחדר, עלה לה
רעיון לראש. היא נזכרה שכשהייתה קטנה והייתה מגיעה אל אביה
בבכי על פצע או על כאב, הוא היה מציע לה, כמובן בצחוק, להכאיב
לה במקום אחר על מנת שכאב יחליף כאב, ובכך תפסיק לחוש בזה
הראשון.
חיוך חלף עך פניה כשנזכרה בפרצופו של אביה וברעיונו. היא פתחה
את המגירה שלה והוציאה משם את האולר שקיבלה במתנה ליומולדת 16
מדוד שלה. הוא הבטיח שילמד אותה לגלף עצים ולחרוט עליהם, הוא
אמר שזה פשוט.
"זה פשוט", אמרה הדר לעצמה והחלה לחתוך את הזרוע. דם החל
להשפריץ ממנה והדר לחשה לעצמה בשקט:"כאב מחליף כאב... כאב
מחליף כאב... כאב... מ...ח...ל...י"


8.10.06
לכל התוהים לעצמם. בשום פנים ואופן לא נכתב עליי..