פעם היה בנאדם שקראו לו אני
ואני נעלם מהמרחב שביני לבינו.
היינו פעם קרובים. אני ואני.
בעצמי לא ידעתי לאן ללכת,
אך נשבעתי להמשיך לנוע.
חיפשתי את אני.
הרי אהבתי את אני
ועוד אז ניסיתי להניא אותו מללכת.
ללכת ממני על שבילים אינסופיים מתעגלים
לאחור את האתמול וממני עכשיו והלאה.
להביא אותי לידי פריצה החוצה
מהחממה של עצמי ולראות איך אני ואני מסתדרים בחוץ.
נותרתי לבדי והוא אי-שם, חצה זה מכבר את גבולות החממה.
מה עוד נותר לי ממה שהיה בינינו?
מי ישוב אליי מהנכר אם לא עצמי בחיי
להטיל צל על השתילים הרכים,
כי אני לא שמש, לא חי בחוץ בכוחות עצמי,
אלא מחובר ללחות שבפנים, לא יודע לעשות פוטוסינתזה. |
