שוב אותה תחושה נוראית חזרה אליי. מכה בי במקומות הכי כואבים,
הכי קשים, בזמנים הכי נוראיים או שבעצם, היא זאת היוצרת את
אותם רגעים של כאב. התחושה שעצם חסרונה הסב לי שמחה ואושר. זו
שכמו במחבט, פעם אחר פעם חובטת ומכה בי, לא משאירה דבר חוץ
מהרצון העז לבכות.
פשוט לבכות. כמו ילדה קטנה, להתקפל בפינת החדר, לחבק את
הברכיים ולתת לדמעות לזלוג על הפנים ולאט לאט להרטיב את
השטיח. להגיע למצב של עיניים שורפות, גרון יבש ושלולית שמציפה
מכל הכיוונים.
זאת רק את שיושבת בתוך כל החרא שלך. כל הרגעים הכי קשים
שיוצאים החוצה בתור דמעות, שברים שברים של כאב. קשה לדעת אם
זו התפרצות של כאב שנאגר בכל התקופה האחרונה או משהו רגעי
בהחלט. אבל החפרנות והפלצנות הזאת לא עוזרת לאף אחד. העובדה
כרגע היא שקשה לי ורע לי והיום בו ילדים ירכיבו פאזל מחתיכות
ממני, אינו רחוק כל כך.
כמו סכין גדולת להב, חדה ומושחזת המכה שוב ושוב בשולחן, עם כל
מכה משחיטה עוד ועוד חתיכה ממנו, שוברת הכל. הפעם, היא שוברת
אותי. לחתיכות קטנות קטנות שרק מישהו כמו ההוא שהיה, הצליח
להדביק, לעזור לי להיות שלמה שוב. שלמה עם עצמי, שלמה עם
העולם.
אולי בגלל זה הכל כל כך מעורבב לי. לא יודעת אם   אני מתגעגעת
לאותו בחורצ'יק או שחסרים לי הרגעים האלה שהיה שם מישהו
בשבילי, מישהו שניגב דמעות והדביק חתיכות שנשרו ממני. שהיה שם
לחבק מאחורה ולנשק לי את העולם, לעטוף אותו בבושם ובצבעים.
כל מה שאני יודעת זה שקשה פה עכשיו. העולם כמו סוגר עליך ולך
רק נשאר לבכות.
לבכות.