דמעות של דם נוטפות דרך הקיר השבור
עיניים ריקות שבוהות, בהרס.
עיניים שלא יזכו לראות עוד
עולם.
תקוות שפעם פעמו בתוך לב של אדם
נפצעו מרסיסי הקטיושה
והתנפצו.
עכשיו הנפש מרגישה ריקנות.
נפש הרוגה בגוף שנלחם על החיים.

ילדים שפוחדים להירדם בלילה,
מחבקים חזק חזק את הבובה.
אבל הפעם, גם היא לא מצליחה לסלק את הסיוט.

חיילים שלא ישנים
נלחמים על המדינה שלהם,
רוצים להגן על המשפחה
על האדמה
על הדגל.
חיילים שנקטפים,
לפני שמספיקים לחוות
פתאום חודלים מלהיות.

דמעות שחונקות,
כל יהודי.
קולות תפילה,
בכי.
זעקות כאב,
עם שלא מפסיק להילחם.
זוועות, רעשים, פיצוצים
אנשים שרצים
מבוהלים
כאב, פחד, שנאה
בכי, קללה.

געגוע,
לימים יותר שקטים
רצון,
לתת לילד מחסה,
הבית כבר לא מספיק בטוח
הכל הופך מסוכן.

הורה שלא עוצם עין
צמוד לסלולארי
אולי הילד, החייל הגיבור שלו
יתקשר, יעדכן.
רק לשמוע שוב את הקול שאומר
"אני חי"

נשמות פצועות,
שאפילו הזמן לא יוכל לרפא את פצעיהן.
העולם השתגע.
טובע בנוזל שקוף ומלוח
המהול בדם.




כאב

שנאה

פחד

חרדה

קללה

רעש

מוות.



מלחמה.