פעם אח שלי שאל אותי אם אפשר לאכול כוכבים. הוא היה, ונשאר עד
היום גרגרן חסר תקנה, וכל הדברים הטובים בעולם נמדדו אצלו לפי
טיב טעמם. ובאמת הלילה הכוכבים נראו כמו קוביית סוכר מפוררת,
השמיים היו צלולים מבדרך כלל ונראה כאילו הגרגרים הקטנים זרעו
את כל המרום. רק חלקים קטנים של קטיפה שחורה וכבדה נראו מנקודה
לנקודה.
הריח החזק של הדשא הלח היכה באפי, החולצה שלי הייתה ספוגה במים
וצמרמורות של קור עברו בי ללא הרף. ולמרות כל זה לא זעתי
ממקומי.
רק חבל שאני כל כך לבד כאן, חשבתי, הרי הסצנה הזאת היא כה
דביקה ורירית עד שנדמה כאילו נגזרה מסרט נעורים אמריקאי.
אני מקבצת ומרפה את האצבעות שוב ושוב כמנסה לאחוז ביד דמיונית,
ומתאכזבת פעם אחר פעם כאשר כפות הידיים שלי פוגשות בטינופת
ירוקה ומסריחה, שמשאירה עלי את סימניה ולא ביד אנושית בשר ודם.