הוא שוכב על המיטה בתחתונים קרועים. הביצים שלו נשפכות והוא
מקשיב למוסיקה ומעשן, ונחנק. בתוך ראשו משתולל שד קטן, דומה
לתולעת אדומה. מזיז שם דברים, וחופר. בתוך ליבו יש אש חנוקה
מחוסר אוויר. בתוך בטנו מאכלת מתהפכת. הוא מביט בזווית הקיר
והתקרה. פעם עוד היה מרים יד בתחינה אילמת.
"קררר..." הוא שומע אותה.
היא נכנסת ועומדת רגע בפתח, לבושה ארוך שכבות שכבות ולגופה
מעיל גדול חום-בהיר. רואה אותו, שטוף זיעה.
"איפה הימים שלנו?" שואלת.
יושבת לרגליו עטופה בפוך עבה. מציצה מתוכו על הגוף החשוף שלו,
הפרוש כמו מתכת בחום.
"אין לי אוויר." הוא אומר.
"אתה זוכר מה אמרת לי?"
הוא לא עונה.
"אתה זוכר כשהלכנו אז בקיץ על הכביש. הייתה רוח קלה. הירח היה
חצוי. האוויר היה קל ומתוק כמו ריבת דובדבנים. אמרת שאתה יכול
לגעת בשמיים. אמרת רק להושיט יד, ולקטוף כוכב. אמרת שאתה מרגיש
גדול כמו עולם. אמרת שאלוהים חבר שלך. אמרת..."
היא שתקה. העיניים שלו הפכו מזוגגות, כעיניי זכוכית.
"שיישפכו השמיים..." היא יבבה.

היא שמעה אותו מקיא בשירותים. נחנק, משתנק. רגליה היחפות הלכו
שוב ושוב במסדרון. אצבעותיה מוחצות את הסיגריה. ואז עמדה
במרפסת ורצתה לצעוק לאלוהים, כמו משוגעת, -זה לא אמור להיות
ככה!- אבל הירח המלא השתיק אותה. שם אצבע כסופה של חלב על
שפתיה, הזרים לפניה את רוח הים, גרם לה לדמיין-
אותה כמדוזה ענקית במעמקי המים, כה עמוק. בלי טיפת עצם, בלי
טיפת בשר או דם. שקופה כמו הגלים.
"אבל זה לא היה אמור להיות ככה!" היא צרחה. השמיים כמו פועמים
בעיניה, בדמה. "זה לא מה שהיה..." והוא שם יד על פיה ומושך
אותה חזרה לסלון. פיו נודף ריח של מיצי קיבה.
"די..." הוא לוחש. "די..."
והיא מתנגחת בגופו, אגרופיה נוחתים כמו ידי ספגטי על חזהו,
והוא אוסף אותה אליו, מניח ראשה על כתפו.  
"תשיר לי את השיר..." היא מבקשת. "תשיר..."
והוא לא מסוגל.