עדיין לא האמנתי שזה קורה.
האם חלומי סוף סוף התגשם, תהיתי במוחי. האם זה הגיוני שאני,
בחורה כל כך חסרת מזל, סוף סוף תוכל לדעת אהבה מהי.
האם זה ייתכן שבחורה כמותי אף תזכה לחוות אהבת אמת.
מסתבר שייתכן וייתכן.
אך אילו ידעתי מה חולף במוחך שלך באותו הרגע, הייתי מתאכזבת
אכזבה שאין גדולה ממנה.
הייתי מסוגלת להתנתק מהכל, לצאת מהמקום המעופש ההוא ולרוץ,
לרוץ מהחיים ומהצרות ומהמחשבות האלה.
לים. לים השחור אשר רק השתקפות הירח הלבנה והזוהרת עוד נותנת
תקווה. לים שתמיד ינצור סודותיי.
לים שיהיה תמיד נאמן אליי ויקשיב לי בכל רגע שאצטרך אותו.
לים שרואה אלפי זוגות מאוהבים ובמקביל גם אלפי לבבות מאוכזבים.

אבל לא ידעתי, ועד היום לא אוכל לדעת מה חלף במוחך באותו הרגע
שידיך ליטפוני ושפתיך נשקו לי ברכות.
הבטת בי במבט אוהב, ואמרת דברים יפים, מושכים, כל כך מחמיאים
שחשבתי לרגע שאני הבחורה הכי נערצת ואהובה בעולם כולו.
אך לא זאת האמת.
דאגת לי באותו לילה, ולא הבנת מדוע אני יושבת לבד ושותקת.
לא הבנת שאני תוהה, ותמיד אתהה, האם חוויתי אהבת אמת.
לא הבנת שלמרות שעיניך משדרות כל כך הרבה אהבה ודאגה לא תוכל
להסתיר את הזיוף שבדבר.
הקרירות שלך הסגירה אותך, והחיוכים האלה הנשלחים מכל עבר כאילו
שהם יודעים דברים שאני לא יודעת. והתעלומה שלעולם לא תיפתר.  
ידייך שוב מחבקות אותי. איך אתה תמיד יודע להרגיע אותי ולגרום
לי להאמין שהכל אמיתי, שהרגש טהור, שזאת אהבת אמת דו צדדית.
הדדית. איך אתה תמיד יודע לגרום לי לשכוח מכל צרותיי ולהתמכר
לחום גופף ולריח המשכר.
ואיך אני תמיד מאמינה לך.

לעולם לא אשכח את אותו הרגע שהתוודת על אהבתך כל כך בקלות.
ללא סימן מקדים, ללא כל קשר למה שהיה בינינו לפני כן.
הראש שידר לי משהו, משהו מוזר מתרחש כאן, הרי לא יכול להיות
שכך לפתע, בלי היכרות מעמיקה, בלי רמזים.
אך ליבי השתיק את ראשי ואת ההגיון והמשיך בדרכו.
הוא החליף את מוחי וציווה על גופי להקשיב לו, וכך זרמתי, ונתתי
לך לנצל, ולהעמיד פני אוהב ולשחק, והייתי שיכורה ולא מיין.

כל כך אהבתי אותך. חשבתי שזאת אהבת אמת.
אבל התעלומה לעולם לא תיפתר.