שוכב במיטה ,מנסה לישון.
רחמים ,עוטפים אותי מכל עבר.
כריות, כריות טחובות ברחמים ומועקות.
כיביתי את האור, כאילו התביישתי ממנו.
שוכב עם עניים פקוחות.
מביט בחושך, מביט בי.
כמו לועג לי , על תחושות קשות.
נורה מהבהבת, מציקה לי עכשיו.
מפריעה לצרחות השקט.
מפריעה לאידליית הדיכאון.
מהבהבת בגוונים של ירוק.
מנסה בכוח, להכניס קצת אופטימיות.
ואני עוצם חזק.
בכדי להרגיש את השחור הזה.
את החושך הנורא והמעיק.
מענג את עצמי, בצרחות של ממש.
פוסע במסדרות של כלא.
וזורק רחוק, רחוק.
קובר עמוק , עמוק, את המפתח.
במקום שאיש, לא ימצא אותו.
ואפילו אני.
מתמזג עם הרעש, בכדי לשכוח.
והלב, הלב בוכה, מתייפח.
חשוך לו, עצוב לו, כואב לו.
הוא מרגיש, את החושך יותר ממני.
מזיל דמעות של דם.
ובוכה, על כל טיפה.
לא יכול, לא מצליח, אולי לא רוצה.
לחשוב על משהו אחר.
ללכת למחוזות של אור.
שדות של תקווה.
הרים של אושר.
רוצה לעקור, לקתוש, לרמוס.
לחטא את הכל.
ולהתחיל מחדש.
אני רוצה, אותי חדש.
נקי, טהור, זך, לבן.
ועוד תאורים, של אקונומיקה מלבינה.
די, כבר "חושך", האור כבר עולה בחוץ.
וזה מאלץ אותי, לעצום חזק.
ואין לי כח, אין לי כח לזה יותר.
נו כבר שינה- בואי, נוחי.
גם ככה מחר.
אני מבטיח לשוב לסורי.
לסבול, לכאוב, לבכות, לצרוח מהלב.
ולשתוק עם העניים.
עניים ירוקות שלי.
כמו הנורה ,המהבהבת.
סימבולי לא,
לא?, לא!, לו!