היא הייתה ילדה מאוד יפה.
לכל מקום שאליו הלכה סחפה אחריה מאות מחמאות.
"כובשת, מעלפת, עוצרת נשימה!"
היא הייתה פעם מסמיקה, פעם מודה, אך רוב הזמן מתעלמת. פשוט
מתעלמת.
היא הייתה מה שהחברה נהגה לקרוא 'סנובית'.
זה לא הפריע לה.
מה אכפת לה, לאלינור? היא כל כך יפה, כל כך מושלמת. מותר לה,
מותר לה להיות סנובית.
לא פעם שאלו אותה מי החברה הכי טובה שלה, לא בדיוק במילים
האלה, אבל זו הנקודה פחות או יותר.
שאלה קשה. לא הייתה לה החברה הכי טובה. לא היו לה חברות בכלל,
אם להיות כנים.
למה לא היו לה?
חלקן קינאו בה, חלקן לא מצאו נושא משותף לשוחח איתה עליו,
רובן פשוט לא אהבו אותה. לא אהבו את אלינור הסנובית.
הן ישבו שעות וריכלו. שלא תבינו לא נכון, לא רק על אלינור, גם
על בנות אחרות. "היא זונה, היא שרמוטה!" בעוד שעל אלינור היו
רק אומרות "מתנשאת... סנובית", דברים כאלו.
בחיוך עצוב אפשר להגיד, שלשמחתה של אלינור - מעולם לא אמרו
עליה שהיא זונה, או שרמוטה.
לאנשים שלא הכירו אותה, זה היה מוזר. לאנשים שהיו רואים אותה
בכל יום בבית הספר או סתם בעיר... זה לא היה מוזר בכלל -
אלינור מעולם לא הייתה עם בן. לא נגעה, נישקה, חיבקה. אם
חושבים על זה, היא גם בקושי דיברה איתם.
"מה היא חושבת לעצמה?!" שאלו כולן בזעם כשראו אותה דוחה שוב
ושוב את הנער הכי 'מוערץ' בבית-הספר.
הוא הציע לה לצאת איתו לסרט, היא סירבה. הוא הציע לה לשתות
איתו קפה בבית הקפה השכונתי. היא סירבה. הוא ניסה לדבר איתה
על דברים אחרים, אולי על לימודים, או על קריירה. אולי הוא
יעשה רושם טוב, אבל היא פשוט התעלמה ממנו.
מוזרה שכמותה, סנובית! סנובית! אלינור המוזרה, אלינור
הסנובית!
האמת היא שלאלינור הייתה צורת חשיבה אחרת משל שאר הבנות. היא
חשבה שרק כאשר אוהבים אדם באמת, ממש אוהבים, רק אז אפשר לגעת,
לחבק, לנשק, לתת לו לדעת ולהבין שיכול לצאת משהו יפה. היא
ידעה שרק אם היא תפתח את הפה, בנים עלולים להבין שהיא מאוהבת
בהם. אז היא העדיפה לסגור אותו.
היא גם הייתה בטוחה שהיה עוד מישהו שחושב בדיוק כמוה. היא
ידעה שזה אבא שלה. אדם עסוק, תרבותי, שמרן. עסוק. מאוד עסוק.
אבל אלינור התרגלה להיות לבד בבית. למעשה, היא למדה איך לנצל
את זה לטובתה.
לפעמים היא הייתה עושה סדר בבית, ממש סדר למופת. היא הייתה
מוציאה את כל התכולה מהארונות, מנקה ומסדרת מחדש.
אבא שלה חושב שהיא לא יודעת, אבל היא כן. האקדח שלו נמצא
במגירה התחתונה שבארון. מתחת לכל מפות השולחן.
אבל מי יעז להשתמש בו? בטח לא אלינור, לא אלינור הסנובית, לא
אלינור המושלמת.
אלינור, שמעולם לא נגעה בבן, שמעולם לא אהבה ממש.
את יום הולדתה ה17- לא היה לה עם מי לחגוג, חוץ מעם אביה.
כמה כיף.
הוא פינה במיוחד בשבילה שעתיים מזמנו. "נלך למסעדה", אמר.
"תאכלי, תשתי, אחר כך נלך לקניון, או לאן שתרצי. מה את רוצה
מתנה? אולי בגד? אולי זוג נעליים? אולי איזה תכשיט?"
יש לה הכל.
הם נסעו.
ברמזור השני רכב גדול נתקע בהם חזיתית.
איזה נהג מתוסכל שיצא לעבודה עצבני, בגלל הילדים... או האישה.
איך ימצא דרך לפנק עצמו? כמובן, לחיצה על דוושת הגז.
לפחות אז הוא הצליח להעלות איזה חיוך. קטן, מריר, אבל חיוך.
לקראת הרמזור השני הוא רואה רכב קטן, לבן. אבל הוא לא מצליח
לעצור. הוא מוריד את הרגל מדוושת הגז, אבל זה כבר מאוחר מדי.
המחשבה האחרונה שלו הייתה "אשתי בטח תכעס על הרכב החדש". עוד
אחד בודד.
אלינור התעוררה בבית החולים לאחר חודש ימים שבהם הייתה
בתרדמת. גם האב יצא בנס.
הוא התיישב על המיטה, הוא נראה נורא, כל פניו היו חבולות, שתי
ידיו היו מכוסות גבס. אלינור ממש הייתה יכולה לראות את עצם
אפו יוצאת ממקומה... אך שכנעה את עצמה שלא.
מראה. מראה. היא צריכה מראה! לא, לא רוצה לשתות, לא רוצה
לאכול, ולא צריכה לנוח. רוצה מראה, צריכה מראה.
צרחה מקפיאת דם הדהדה במסדרונות בית החולים.
אפה של אלינור נמעך לגמרי, הפה היה סדוק ונראה כאילו משהו לקח
עיפרון והמשיך את שתי קצוותיו. כל עורה היה חבול, מחוטט,
קרוע, פשוטו כמשמעו.
זה לא העור שלה, זה לא יכול להיות העור של אלינור.
זה חייב להיות חלום!
זה לא היה.
באותו רגע הבינה אלינור שאיבדה את הכל. משפחה, חברים ושמחה לא
היו לה. רק היופי הוא זה שנשאר, ועכשיו? גם הוא איננו.
היא הגיעה באיחור לכיתה, פתחה את הדלת, עיניה בלעו כל דבר חוץ
מאת עיניהם של הילדים, ההמומים.
היא שמעה לחישות, "זו אלינור?" "ה' ישמור" "כן, זו אלינור"
"אוי ואבוי!"
היא יכלה לשמוע עוד מילים בראשה "תראי אותך, היית כובשת, היית
יפייפיה, תראי אותך עכשיו! מכוערת, מגעילה... מצולקת! אין לך
כלום, כ ל ו ם !!!"
היא ניסתה להשתיק את הקולות בראשה אבל היא לא יכלה.
היא ניסתה לגעת בבנים, לדבר, לצחוק, ליצור קשרים, להציע להם
לראות סרט, לשבת לשתות קפה בבית הקפה השכונתי, או סתם לדבר על
מה שיש היום בטלוויזיה. רוב הבנים סירבו בנימוס, אבל היו
מעטים שפשוט התעלמו. וזה כאב לה.
היא ניסתה להתאהב, לנשק, לאבד את בתוליה, לזרוק את צורת
החשיבה הישנה שלה, ולשכנע את עצמה שגם האופי שלה ייפתח לה
דלתות... אחרי הכל.
היא טעתה.
היא חזרה הביתה בוכה, הוציאה את כל תכולת הארונות, והתחילה
לנקות. היא הגיעה לארון, זרקה על הרצפה את כל מפות השולחן,
ובלעה בפעם האחרונה את רוקה.
אף אחד לא בא להלוויה.