השעה הייתה בסביבות אחד וחצי לפנות בוקר.
חזרתי הביתה לקחת את הפלאפון. נכנסתי דרך דלת הכניסה שהייתה
פתוחה וצעדתי בשקט לכיוון הסלון. האורות היו כבויים וכך גם
השארתי אותם, אחרי הכל, זה הבית שלי ואני זוכרת איפה הנחתי את
הפלאפון, לקחתי את המכשיר וחזרתי על צעדי, כשהגעתי לחיבור בין
המסדרון לכניסת הבית שמעתי מין נחירה, לא, לא נחירה חירחור
מוזר כזה.
רצתי את שאר הדרך בבהלה וחזרתי אל המכונית.
כשחזרתי בבוקר נזכרתי ששכחתי לנעול את הדלת ביציאה, הגברתי את
הקצב וירדתי את מדרגות שתיים שתיים.

אור הסירנה ליווה אותי כשהגעתי לבית מספר 13, המשכתי בקצב מהיר
והגעתי לבית. סרטי המשטרה הקיפו את כניסת ביתי עד לחצר, עברתי
מתחת מתעלמת מהאסור ונכנסתי הביתה, שכמובן, היה פתוח.
התחלתי ללכת לכיוון חדר השינה שלי בזמן שאני מביטה בחוזקה
בריצפה, מפחדת ממשהו שאיני יודעת מה.
לפתע, שוטר זקן עצר אותי, בולם אותי בחוזקה עם ידו
"לאן את חושבת שאת הולכת?!"
"לחדר שלי, שנימצא בבית שלי, מה הולך פה לעזאזל?!"
"אני חושב שכדי שתצאי" העפתי את ידו מעלי והתחלתי את דרכי
בחזרה, שוטר אחר, צעיר, בטח גדול ממני בשלוש שנים תפס בידי חזק
ומשך אותי לעברו מאיים לטלוש את היד מהמקום.
"זה יהיה הרבה יותר נוח אם תשתפי טיפה פעולה, ותקבלי גם הסבר"
נעצתי בו מבט כמה שיותר קר אך את ניצוץ הפחד לא הצלחתי להסתיר.
הוא הניח ברכות את ידו על כתפי והוביל אותי החוצה.
הוא השאיר אותי ליד אחת הניידות והלך, שוטר אחר התחיל לתחקר
אותי ושאל אותי שאלות בסיסיות. תחילה שאל לשמי והאם אני באמת
גרה שם, עניתי על הכל אך מחשבותי היו במקום אחר, המשכתי לחשוב
מה קרה, האם זה באשמתי כי השארתי את הדלת פתוחה, אבל היא הייתה
כבר פתוחה כשהגעתי. השוטר נגע בידי ואני חזרתי אל המציאות
מבוהלת במקצת.
"היית בבית במהלך הלילה?!"
בהיתי בשוטר במשך מספר שניות מנסה לעכל את השאלה שהייתה פשוטה
למדי.
"כן, חזרתי לקחת את הפלאפון שלי"
"באיזו שעה זה היה, שהיית בבית?"
"אני לא יודעת בוודאות" נעצרתי פיתאום, עניתי בלי לחשוב בכלל
השוטר נתן בי מבט האצה.
"אני חושבת... בסביבות אחד ורבע, וחצי, משהו כזה."
"מה קרה, אף אחד לא עונה לי"
השוטר הסתכל בי במבט דאגה מסויים, כזה של שוטרים.
הפחד התחיל להציף אותי, איך זה שאמא שלי לא פה.
השוטר הסביר לי בכזאת קלילות מעצבנת שנערך רצח בבית שלי, ושלפי
הבדיקות הפתולוגיות, משהו כזה, שנערכו אני, הייתי בבית בזמן
הרצח.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, כמו יד קרה תופסת בי ומזכירה לי מה
אכלתי עד עכשיו.
זיעה קרה ניגרה במצחי ותחושת הבחילה היכתה בי.
סגרתי בחוזקה את שיניי אלה כנגד אלה מחזיקה את הפחד.
"את מי רצחו?!" השאלה יצאה מפי מבלי שידעתי.
השוטר הניח את ידו על שכמתי ואמר באנחה מעט לחוצה "גבר בשנות
החמישים לחיו"
זה לא יכול להיות, אחרי הכל, אבא שלי מת קצת קודם.
"אנחנו מצטערים על אביך"
"איזה אבי? אבא שלי מת כבר לפני כמה שנים"
הדבר הגיוני היחידי שעלה לי בראש היה שלאמא יש חבר, אבל גם זה
לא הגיוני. למרות שאמא כן התחילה לצאת בזמן האחרון.
"ואיפה אמא שלי?!"
החבורת גברים בכחול האלה לא יודעים כלום, לא איפה אמא ולא מי
הנרצח ומי הרוצח-כלום.
ביקשתי להיכנס ליראות, אולי אני אזהה את המת. לאחר בקשות
חוזרות נכנסתי לבית היישר אל השירותים שזה החדר ההכי קרוב
למסדרון.
השוטר הצעיר ליווה אותי, נכנסו לאט לחדר בזמן שהבחילה מתחזקת
והזיעה הקרה מתייבשת.
הוא פתח לי את הדלת בזהירות והזיעה הפכה לחום נוראי, כמעט
שהקאתי.
זה היה נורא, גבר שמתחת לשכבות הדם היה מוכר לי, זה היה ידיד
של המשפחה.
"את מכירה אותו?" הוא שאל אותי בחשש
הפה שלי התייבש, רציתי להקיא. התחלתי להתנשם בכבדות והידקתי את
אחזיתי בשוטר, זיעה שטפה את פני, הנהנתי ו "כן" חלוש יצא מפי.
השוטר היסתכל עלי, מחכה.
"זה ידיד של אמא"
הדמעות כבר חנקו אותי השוטר התחיל לקחת אותי החוצה ואני העפתי
מבט אחרון בחדר.
על המראה היה רשום: טוב שלא הדלקת את האורות.
                                                           
              בדם