אין גרוע מחוסר אמון.

זה ברור לי.

אבל אני לא יכולה להמנע מלתת למחשבות לרוץ לי בראש... כל
האוטוסטרדה המטורפת הזו מערערת אותי לחלוטין. הרי ידוע שאני
קורצתי מהחומר של האנשים שסוגרים בחדרים קטנים בבתי חולים
גדולים והם לא מפסיקים לקשקש טירוף על הקירות.

אני תוהה מתי זה התחיל... ואיך לא התעייפתי באמצע. איך לא היה
מישהו שיתפוס אותי חזק וינער.
זה מדבק.

זה ברור לי.

שירים של געגוע לשום דבר.
העבר הפך הווה והעתיד כבר כאן.
כך זה היה מאז ומעולם?

ובלילה כשאתה ישן ואני מסתכלת עליך...
ואתה שקט כל-כך...
כמו שלעולם לא אוכל להיות...
ובא לי לחבק אותך
ולהרגיש....
להרדם ברכות.
אבל למי בכלל יש זמן לישון...
המציאות קודחת לי עמוק בתוך הורידים וזה בוער בעורקים הראשיים
ויש לי כאב ראש נוראי שאני בכלל לא זוכרת את הקידומת שלו.
המילים שהלכו לי לאיבוד, הרי מתחבאות אי שם בתוך דיו
מלוכלכת...


ואני...
זה ברור לי...
לא מעיזה.