מספרים שאיש חסיד עבר על בני אדם המוכרים נתחי בשר בהקפה לזמן
מסוים.
עד אותו הזמן שהמתינו לזולתו הם מוכנים להמתין גם בשבילו, אותו
חסיד שמע
את ההצעה ודחה אותה לסף. הפצירו בו ואמרו כי ימתינו לו כפליים
ממה שהמתינו
לאחר, אך גם הפעם דחה את ההצעה באומרו: התייעצתי עם נפשי ואמרה
לי כי תמתין
לי עם אכילת הבשר פי כמה מהמתנתכם והלך לו. אמרו חכמים אם רצית
ללוות כסף
ולהוציאו בתאוות הנפש בזמנים קשים בקש את נפשך שתלווה לך היא
מאוצר סבלנותה
ותמתין לך עד שירווח לך. חוץ ממה שיש לך אין לך והלוואה צריך
להחזיר אפילו בעוד
שמונה עשר חודשים וזה הולך וגדל והריבית בבנק תופחת והוא מתעשר
מתאוות נפשך.
עבר עני המחזר על הפתחים ופגש בכילאי האוכל כיכר לחם שלמה
בתקופה של רעב,
ביקש ממנו העני שיעניק לו משהו קטן לאכול והסביר לו שהגיע
לרעבון גדול ואינו
מסוגל להחזיק מעמד. אך אף על פי תחנוניו של העני סירב הקמצן
להאכיל אותו,
הלך העני כפות ראש לדרכו והנה מצא באחת האשפות מעט מקליפות
הבננות אכל מהן
והשביע את רעבונו. בעודו ממשיך העני בדרכו ראה כי הקמצן רץ
לעברו במהירות ובידו
כיכר לחם אך העני סירב לקבל מהקמצן את כיכר הלחם באומרו לו:
אילו רצה השם
בטובתך היית נותן לי את כיכר הלחם בזמן שביקשתי אך נפשי הסתפקה
במה שאתה
רואה, קליפות של בננות. כלומר השם נותן לאדם את הרצון לתת
לזולתו. צדיק אוכל
לשובע נפשו ובטנם של הרשעים תחסר. האחד קונה פלאפל בכמה שקלים
והאחר נכנס
למסעדה מזרחית או סינית ומתיישב לאכול, מה ההבדל בין זה שאכל
פלאפל וזה שאכל
במסעדה ? חוץ מכבוד האחר אין הבדל שניהם אכלו לשובע. אך זה עלה
לו שבעה שקלים
וזה שילם שמונים. אך לא, לאכול פלאפל זה לא רמת חיים ולאכול
במסעדה זה רמאות
חיים. כאשר אדם מת הוא חסר תועלת לחלוטין אך כשפרה מתה אוכלים
מבשרה, מתלבשים
מעורה, סוחטים את החלב שלה כליל ומקרניה עושים שופרות פשוט מאה
אחוז ניצול.
ומאדם???? סתם נבלה סרוחה מסריח יותר מבהמות, בעצם מה ערכו של
אדם ?
מבחינת החומר אנחנו גרועים מכולם אך מצד הנפש אנחנו מעל
למלאכים, אז מדוע למען
השם משקיע האדם את כל חייו בחלקה של הפרה במקום להשקיע בנשמה.
החיים ברשותנו אך לא שלנו.