מעולם לא הסתדרתי עם אנשים. זה פשוט לא היה זה.
בגיל קטן היו לועגים לי, מתרחקים ממני, יורקים עליי, מרביצים.
אני עדיין זוכר את ההשפלה הנוראה, הדמעות בכל יום אחרי
בית-הספר, את אמא שלי שהיתה מקבלת את פניי בנזיפות וצעקות על
הלכלוך שדבק בבגדים שלי, על הציונים שלי שרק מתדרדרים ועל זה
שכולם תמיד אמרו שאני חכם ורק היא צריכה להתמודד עם הבן הנבלה
שלה. גם אני אוהב אותך, אמא.
כשהתבגרתי מעט למדתי פשוט להתרחק מאנשים. לא להתבודד בכוח, אבל
להתרחק. מבחינתי הם היו רוחות רפאים שהסתובבו סביבי, ומדי פעם
התקרבו, שאלו משהו, אני עניתי, לא מתחייב לכלום, לא מסגיר
כלום. ואז הם היו מתרחקים ומותירים אותי לנפשי.

רק ידידה אחת טובה היתה לי, מאז שאני זוכר. תמיד היינו מבלים
יחד, בשתיקה. גם עליה כולם התנפלו אחרי בית-הספר, גם היא היתה
כמוני, והסתדרנו נהדר יחד. תמיד ניסיתי להתחיל איתה. היא היתה
היחידה שבאמת היה לי טוב איתה, וידעתי שזה הדדי. לצערי הרב,
בכל פעם שניסיתי, היא דחתה את החיזורים שלי ולא תמיד הסבירה
למה. בסופו של דבר למדתי לוותר ולאהוב מרחוק. בכל מקרה, קירבה
מיותרת רק תזיק.
כך עברה תקופה סבירה של 25 שנה, חצי יובל. לצבא לא קיבלו אותי,
כי אני לא סובל חברה. פרופיל 21 נתנו לי החארות. אחר-כך הייתי
צריך להתמודד עם כל הבעיות ברישיון ובעבודות. בכל מקרה סבלתי
מבעיות בתחום התעסוקה, כך שעוד קצת לא ממש הפריע לי. הייתי
רגיל, אחרי הכל. קיבלו אותי לעבוד באיזה חדר מתים, באחד מבתי
הקברות הגדולים בארץ, שאת שמו לא אזכיר. הידידה שלי הצליחה
להסתדר עם האנשים שסביבה, וקיבלה עבודה כמזכירה באיזה משרד
אפלולי, שרוב העבודה בו נעשתה דרך הטלפון. היא היתה מאושרת,
אני הייתי איפשהו בין גן-עדן לגיהינום, תלוי איך מסתכלים על
זה.

יום אחד, במשלוח הגופות שקיבלנו להכין לקבורה, ראיתי אותה. את
הידידה שלי. הייתי המום, התחלתי לבכות ממש. אני, לבכות, על
בן-אדם! ועוד על בן-אדם מת, מה קורה לי?
אמרו לי שהיא חלתה בסרטן דם ולא גילו לה את זה בזמן. ההתדרדרות
היתה מיידית, היא אפילו לא הספיקה להתקשר אליי ולהגיד לי. רק
לפני שבועיים דיברתי איתה והיא טענה שפרט להרגשה כללית לא
משהו, הכל היה בסדר ו... הרגשה כללית, מה? יופי. ממש אחלה.
בפעם הבאה שיהיה לי כאב ראש אני הולך לבדוק אם יש לי לוקמיה.
בכל מקרה, שם היא היתה, מונחת לידי, חיוורת (כמו) מתה, נוקשה,
עדיין יפה, לפחות בעיניי.
היה כבר מאוחר בערב והיה תורי לנעול את המקום. הציעו לי ללכת
הביתה, לנעול ביום אחר, אבל לא יכולתי. רציתי להיפרד ממנה
לשלום, אולי "לדבר" איתה קצת, לעשות דברים שאנשים אחרים עושים
כשכואב להם בשביל להעביר את הכאב, לראות אולי זה יצליח לגרום
לי להרגיש כאב שאוכל לנסות להעביר. אז נשארנו שלושתנו בחדר,
אני, היא והמפתח. שאר הגופות שהיו מאוחסנות פה ושם לא שינו לי
במיוחד. הם לא נחשבים.
נעלתי את החדר מבפנים כשאחרון העובדים יצא, והתיישבתי ליד
הגופה שלה, העירומה והלבנה. ניסיתי לדבר איתה, שאלתי אותה מה
שלומה ואיך הדברים נראים בגיהינום-עדן שמגיעים אליו, אם בכלל.
זה היה דבילי. ידעתי שהיא לא יכולה לענות לי, וזה לא הפך את
השיחה לקלה יותר. סיפרתי לה על הקידום שאני הולך לקבל, אולי,
בזמן הקרוב, סיפרתי לה על הספרים שקראתי, הסרטים שראיתי,
החלומות שחלמתי. דיברתי עם עצמי, בקיצור. כשראיתי שאני מתחיל
גם לענות ולפתח דיון פילוסופי עם עצמי ליד הגופה של הידידה
שלי, הפסקתי. כמה נמוך אפשר לרדת ליד אנשים מתים...

הסתכלתי עליה. עוד קצת, ושוב. בהתחלה לא היה לי נעים להסתכל על
הגוף העירום של זאת שהיתה המעגל החברתי שלי במשך 20 שנה, אבל
מצד שני, זאת באמת רק עוד גופה. אז הסתכלתי. התחלתי לגעת בה.
בהתחלה הנחתי את אצבעותיי על השפתיים שלה. קרות, אבל עדיין
רכות יותר משאר העור.
ליטפתי לה את הצוואר. נגעתי בכל נמש ונקודה על הזרועות שלה,
עיסיתי בכפות ידיי את שדיה המתים. אני לא ממש יודע איך זה קרה,
אבל קצת אחרי זה מצאתי את עצמי מנשק את הפנים המתות, לא בצער
כי אם בתשוקה. מנשק את הפנים, השפתיים, הצוואר, הבטן, הערווה.

פשקתי את רגליה לרווחה, ליטפתי את הפנים של הירך הקרה, והשניה.
אפילו נשכתי קלות, רק בשביל לראות איך זה מרגיש. לא היה לה
טעם, אבל חשבתי לרגע על רגל עוף ששכחה לקפוץ למיקרוגל.
סילקתי את המחשבה ממוחי בכוח, והמשכתי בטקס ההזדווגות כפי שהוא
מוכר לרבים מאנשי העולם, רק בתנאים שונים מעט.
הבגדים מיהרו לעזוב את גופי, ועמם כל שמץ של היסוס ותהייה לגבי
האיסור של המעשה אותו אני עומד לבצע. הרגליים הפשוקות זכו עד
מהרה להתמלא בתשוקה חיצונית, שפעמה עוד ועוד, עם כל ההתרגשות
מסביב, של הפעם הראשונה שלי עם בחורה, עם הידידה שלי. לא משנה
השאר.
רק בתום האקסטזה המטורפת שליוותה את החווייה, קלטתי מה בדיוק
עשיתי. לא התחרטתי לשניה, אבל הייתי מודע לכך שלא ממש מותר לי
לעשות את מה שעשיתי.
ניקיתי את "שותפתי" מכל סימן זרע שהיה עליה, דבר שלקח זמן רב
למדי להתחשב בעובדה שבאמת היו לי הרבה "סודות" אצורים בתוכי.
החזרתי אותה לתנוחה שבה היתה קודם, נגעתי במצחה חסר-החיים לאות
תודה והלכתי לביתי כרגיל.

ביום למחרת, אני לא יודע אם מישהו שם לב, אבל בהחלט לא ראיתי
את זה בפניהם של המעט שעובדים עמי. זה היה משונה, לראות את
כולם שוב בסיטואציה רגילה להחליא לאחר המקרה הלא-שגרתי
שהתנסיתי בו לפני זמן כה קצר, ועתה ראיתי אותו ממרחק כה רב.
רציתי עוד.
עם הזמן, כשחזרתי על המעשה ואף אחד לא חשד, התחלתי לבקש את
משמרות הערב. כשהתמיהה החלה להתפשט בקרב עמיתיי (שכן משמרת
הערב היא הפחות-פופולרית בעבודתנו), הודעתי שאני צריך את השעות
המאוחרות בשביל להירגע, דבר שאין לי בביתי. אחרי הכל, איפה
תמצא הנפש שקט ושלווה יותר מאשר במקום מלא אנשים שזה-עתה מתו?
השתיקה חוגגת כאן. וגם אני, מסתבר. לפחות עד שמישהו יחליט
לבדוק מה אני עושה כאן כל-כך הרבה זמן, גם מעבר לשעות העבודה
הרשמיות...