המת, מכיוון שמת הוא - אין בו חרדה לכבודו. נותן לידי הקברן,
המתהדקות סביבו עתה, ליטול גופתו מעל האלונקה ולהטילה לתוך
הבור בכיפוף בלתי אפשרי. עכשיו שהוא מוטל בבור עטוף בתכריכיו
מותח אותו הקברן ומניחו כחבילת בגדים לאורך הבור. אחר הוא
מניח לוחות מוקצפים מעל הגופה ועוד מעט קט יוטלו גם רגבי
העפר הרעננים אל שארית הבור ויישמע קול תיפוף עליז בנפלם.

שני בניו התאומים של המת שעונים זה על זה ובוהים ללא מבע.
שלוש בנותיו ואשתו בפינה אחרת של הקבר, ניצבות רפויות,
מחליפות אחיזת ידיים, מתאנחות בשקט ומשמיעות קולות יפחה.

רק אתמול, היה לו למת, שם שזיהה אותו וקיבע את מקומו, רכושו,
חובותיו וכבודו. עתה, משגופתו מוטלת בבור וידיים זרות מפשפשות
בה. הוא מוחל על כבודו ואינו מוחה. השם שהוסר מעליו נכתב בגיר
באותיות מעוקלות על לוח קרטון מקומט שמחובר למוט עץ שיתקע על
התלולית החדשה.

רק אתמול הסתובב בין החדרים כצל, והפליא בזעקות כאבו - נוכח
מאד בבית מלא אנשים סובלים.

כשהיה עוד איש, נקרא שמו משה ומקורביו הכירוהו כאדם צנוע
ונחבא אל הכלים שמעודו לא דרש דבר מאיש. שלושים שנה, תקפוהו
מחלות ממחלות שונות ולכל מקום שהלך, הוא נשא אותן על גופו
כלהקת עורבים צרחנית. אדם שלא פגע באיש וגם כשהשתעל, עשה זאת
בשקט בדרכו הצנועה כחס על סביבתו.

התלולית כבר הושלמה והיא ערוכה כמנסרה נאה על מה שרק לפני
מספר רגעים היה בור פתוח. בני משפחתו של המת נשארים סביב התל,
נועצים עיניים לחות לחלל - חסרי אונים. הקהל הרב שנאסף, מתחיל
לנוע קדימה. תחילה מונחים הזרים ואחר, אבני צור קטנות שלוקטו
בסביבה.

השמש נעצרת בשעת אחר צהריים הקצרה של יום השישי וממתינה
בסקרנות. הזמן קופא עוד דקות ארוכות עד שהגוש האנושי מתחיל
להתפוגג ובני המשפחה נותרים בודדים עם עצמם כל אחד עם הבור
העצום שפעור עתה בלבו.

15/5/04