חלק מהציון הסופי בספרות ניתן על מטלת קריאה עצמאית. כל תלמיד
צריך היה לבחור ספר מתוך רשימה, לקרוא בזמנו הפנוי ואחר כך
להיבחן עליו בעל-פה, שתיים או שלוש שאלות לא קשות מדי מול שאר
הכיתה. המטרה הייתה לעודד קריאה באופן עצמאי אצל תלמידים.
"בתוך עמי אני חיה," אמרה מירה, המורה לספרות, בחיוך סלחני,
"אני יודעת שאתם לא אוהבים לקרוא ספרים, אבל אני מקווה שמישהו
מכם ייקח איתו משהו להמשך מהמטלה הזו." חן, שישב מאחורי אלי,
שאל בלחישה, "מה לעזאזל היא אמרה עכשיו? בתוך המה?"

רשימת פניני-היצירה ('פארק היורה' באות פ' קצת לפני 'פנטום
האופרה', עירית לינור חולקת עמוד עם אמילי ברונטה) שהייתה
מודפסת על ארבעה דפי פוליו, חולקה בין התלמידים. מבלי לדפדף
עד הסוף אלי ידע שחצי ממנה הוא כבר קרא, ולא הצהיר את זה בקול
רם כי אז הוא היה יוצא חנפן, מה שלא היה נכון כי מירה באמת
הייתה מורה שהוא לא סבל. "ככה זה מורות לספרות," אמר לו יונתן
פעם. "בשביל להיות מורה לספרות צריך שיעיפו אותך מאיזה מקצוע
אחר. אני בטוח שלמירה הזאת אין בכלל תואר."

אחרי הצלצול אלי ניגש למירה ושאל אותה אם הוא יכול לקבל אישור
לספר שלא נמצא ברשימה. היא שאלה איזה, ואלי אמר "שלושת
המוסקטרים." מירה מיד סירבה ואף הוסיפה בבוז גלוי שזה "ספר
ברמה של בית ספר יסודי." אלכסנדר דיומא האב לא הוזכר ברשימה
שבידו, אבל מבעד לאותיות המודפסות ניתן היה כמעט לשמוע את
הקולגה רפאל סבטיני (השתחל לרשימה של מירה בגלל עותק ישן של
'סקאראמוש' ששרד איכשהו בספרית בית הספר), מתהפך בקברו.

בהפסקה אלי, יונתן, עומר וחן שיחקו 'אחת בקיר' עם כדור טניס
על קיר המסדרון. בכל פעם שהגיע תורו של אלי להכות בכדור - חן
שם לו רגל, או תקע לו מרפק קליל, כאילו זה סתם בצחוק, ופעם
אחת אחרי שהכדור ניתר בחזרה מהקיר הוא צעק "אאוט! אאוט! אכלת
אותה, זה היה בחוץ" ותפס את הכדור מהאוויר. עומר, שהיה הבא
בתור לחבוט, קפא באמצע ההסתערות על הכדור שדווקא פגע בתוך
התחום המותר, ואז גיחך אל אלי בקולניות וצעד בעקבות חן בחזרה
אל עמדת הפתיחה. עומר היה בבסיסו גיחוך גדול ודוחה עם קצת
פרצוף עגול מסביבו. הוא ידע לגחך בשלושה רבדים שונים של בוז
וזה בימים חלשים, ולא טרח לדבר אם זה לא היה חלק מאיזו בדיחה
או מתיחה מזעזעת. עומר תמיד שאף לשבור את שיא ההומור הגס
שלו-עצמו, וכשהיה מצליח להגעיל מישהו, היה פורץ ממנו הגיחוך
כמו רפלקס, מתפשט בגלים סמיכים, ודווקא חוסר-הכוונה שבו איים
לחנוק אותך.
"אבל זה לא היה בחוץ." מחה אלי בשקט. חן התעלם ואילו עומר
ויונתן רצו להמשיך במשחק, ולא היה להם כוח לשקוע עכשיו באיזה
ריב שימרח את המשחק ויבזבז את כל ההפסקה.

מה בעצם יש לו לאלי אחרי שהלימודים מסתיימים? מחשב, ספרים,
טלוויזיה, וידאו. הרבה אבל כלום. החברים שלו הם יונתן, חן
ועומר, ומעבר לכך זה אלי נגד העולם. גם בינם לבין עצמם הם לא
בדיוק שלושת המוסקטרים, אחד-בשביל-כולם וכל זה. כשאתה חופר
לעומק אתה מבין שכמה תחומי-עניין משותפים והערכה משותפת
להומור מסוג מסויים, עדיין לא מספיקים בשביל לייצב קשר חברות
שמסוגל לחצות אוקיינוסים. בהפסקות אפשר לראות אותם משחקים
'אחת בקיר'. אלי בדרך כלל מפסיד אבל זה עדיף ממשחקים אחרים
שבהם אתה נבחר אחרון לקבוצה וגם מפסיד וגם חוטף.

יש שלב מסויים שבו ילד מסתכל על החברים הטובים שלו ומגלה
שמשהו השתנה. הם כבר לא מדברים באותה שפה, לא הולכים באותו
קצב, מסתכלים לאותו כיוון ורואים שני דברים שונים.
למשל, יש דברים יותר טובים לעשות מאשר ללכת עם עומר לסרט כדי
שברגע הכי מותח הוא יצרח בקול דקיק של בחורה "קיאנו ריבס,
תעשה לי ילד!" או לשמוע את יונתן מדבר על זה שהוא יודע יותר
טוב מכל העולם, את הכל, כל הזמן; או לסבול את היחס המחורבן של
חן, יחס שחבר לא אמור להפגין, ומה שיותר גרוע - שכל שאר
החבר'ה משום מה מתייצבים מאחוריו, כי לאף אחד אין כוח אליך
ולאי-צדק שנעשה לך.

אבל יש דברים שאתה לא רוצה לוותר עליהם, כמו המדורה של ל"ג
בעומר. למשל, היה בכיתה ילד אחד בשם יהב, שתמיד היו צוחקים
עליו שאין לו עם מי להסתובב בל"ג בעומר או ביום העצמאות, ושכל
יום שישי הוא יושב לבד בבית ומשחק קלפים נגד עצמו. אצל הבנות
הייתה יעל, שלא הוציאה מילה אף פעם ורק התחבאה בשולחן שלה
בפינה מאחורי משקפיים בעובי של חלון של אוטובוס ממוגן, והבנות
בהפסקה תמיד היו מרכלות עליה ועל מה שהיא לובשת שאף פעם לא
היה באופנה. להיות לבד בשדה הקרב זה דבר אחד; להיות לבד
בבית-ספר זה דבר אחר.
חוץ מזה, חברים זה חברים, וזה שאתה נשטף פתאום במצב-רוח ירוד
של גיל ההתבגרות, וחסר סבלנות כלפי החבר'ה שלך - זה בטח בעיה
אצלך ולא אצלם.

לפעמים השינוי הזה לא בא בצורה כל כך ברורה אלא בבת אחת. ילד
פשוט מוצא את עצמו לבד. הוא עלול להישאר לבד הרבה זמן.

את המדורה של ל"ג בעומר הם תכננו לעשות במגרש הריק ליד הבית
של עומר. יונתן הכין רשימה של מצרכים לקנות, והוא וחן התווכחו
על איך לחלק אותה בין כולם. באותו ערב, כמה ימים לפני החג,
אלי התקשר ליונתן ושאל אותו מה קורה עם המדורה.
"אה, אהם, אה, כן." אמר יונתן. "אני צריך לדבר עם שאר החבר'ה,
יש כמה, כמה, כמה דברים שעוד צריך לסגור." ליונתן הייתה בעיה
קלה של גמגום שנבעה מהדיבור המהיר, הבלתי-מהונדס שלו. הבעיה
הנפוצה היא כשהפה מקדים את המוח; אצל יונתן זה היה בדיוק
להיפך. "בכל אופן, אתה אל תדאג, א-א-אני אחזור אליך ברגע
שהכול יהיה, אה, נו, ברור."
"תגיד," אלי שינה נושא במהירות, "החלטת כבר על איזה ספר
להיבחן בספרות?"
"'פארק היורה', נו מה השאלה. לא ראית את הסרט? כל הכיתה הולכת
ל-ל-להיבחן על זה. חוץ מזה זה לא בעיה כי, כי, כי יש ברשימה
הזאת לפחות איזה שלושה, שלושה ספרים שכבר קראתי אז אפשר לבחור
את זה, זה שיתאים לך לשאלה."

אלי הוריד מהמדף את העותק של 'שלושת המוסקטרים' שאבא קנה לו
כשהוא היה בכיתה ג'. הקטע האהוב עליו היה בהתחלה של כרך ב',
שבו ארבעת החברים יוצאים למשימה להחזיר למלכה את היהלומים
שלה. הקטעים שאלי אהב לקרוא שוב ושוב היו אלה שבהם אתוס
פורתוס וארמיס נופלים אחד-אחד למלכודות של החשמן וד'ארטניאן
צריך להמשיך לבדו. לכאורה זה נראה כאילו הוא נוטש אותם, אבל
זה הרי לא ככה. לשנייה אין לאף אחד ספק שהם יסתדרו, וחוץ מזה
יש להם משימה לבצע והיא יותר חשובה. זה המשמעות של 'אחד בשביל
כולם, כולם בשביל אחד'. לשנייה נזכר במה שמירה אמרה וזה היה
מעצבן, כי זה הרי לא סתם ספר-הרפתקאות של ילדים אלא זה הסיפור
הכי גדול על חברות שנכתב אי פעם.

גם חן החליט ללכת על 'פארק היורה' ואלי העיר משהו על זה שהספר
הזה בטח ברשימה בטעות, לא בדיוק נכנס לקטגוריה של ספרות יפה.
אבל הוא לא הספיק להגיד כלום משום שחן, דורסני כמו אחד
הדינוזאורים של הפארק ועם מבנה-גוף תואם, דחף והעיף את התיק
של אלי מהשולחן אל הרצפה ואמר בכעס "תסתום את הפה שלך גם כן
אתה, יא חנון, אתה רוצה שהיא תעלה על זה ותמחק את זה מהרשימה?
יא אללה, מתאים לך לדפוק את כולם." אלי התחיל לענות, נמאס לו
מחן והשטויות שלו והוא באמת לא הבין מאיפה באה ההאשמה הזאת.
הרי איזו סיבה יש לו להרוס לכולם, ובכלל, רק בגלל שהוא קורא
ספרים וטוב בספרות כולם חושבים שהוא מלקק למירה או משהו. הוא
הרי לא סובל אותה. אבל אז הוא קלט את יונתן עושה לו פרצוף
ביקורתי ומסמן לו לשתוק. "תעזוב את חן, נו. הוא ע-ע-עצבני
בזמן האחרון." אמר יונתן אחר כך.

בימים שבאו לאחר מכן היה נתק. אלי לא התקשר לשאר החבר'ה וגם
לא בילה איתם אחרי בית-ספר, אפילו לא יונתן שהיה החבר הכי טוב
שלו מאז כיתה ה'. משהו עכור היה באווירה, היה שם מזה זמן מה
וההתפרצות של חן לא באה סתם. ולמה יונתן גם כן בחר להאשים
אותו? אלי נתן למצב להישאר תלוי באוויר משום שלא רצה להחריף
אותו עם התייחסות רצינית מדי, אחרי הכול זה לא שיש קונספירציה
מכוונת נגדו, ובסופו של דבר הם כולם חברים.
אחרי כמה ימים הוא נתקל בעומר ברחוב, ועומר היה בדרך חזרה
מהסופרמרקט עם שקיות ניילון שהכילו משקאות קלים ובשר קפוא
שללא ספק היה בשביל העל-האש של ל"ג בעומר. "אה, אז התחלתם כבר
להתארגן?" שאל אלי בתמימות בלי לחשוב על השאלה עד הסוף, ועומר
מלמל משהו בפרצוף זועף ואמר שהוא חייב ללכת, והתרחק. אפילו לא
גיחך.

"כן, תשמע." אמר יונתן בטלפון. "העניין הוא שדיברתי על זה עם
החבר'ה, והם, הם, הם אמרו לא. סורי."
שתיקה.
"קראת איזה ספר בשביל המבחן בעל-פה?" שאל יונתן במהירות, מוחו
כאמור רץ לפני פיו, ואולי ניסה להשיג גם את זה של אלי. זה מצב
מביך ועדיף להימנע משאלות נטולות-תשובה.
"כן, נראה לי שאני אבחן על 'חולית', למרות שממש בא לי להתווכח
איתה על שלושת המוסקטרים, רק בשביל העיקרון. תגיד, מה בעצם
הבעיה עם המדורה?"
"נו, מה אתה רוצה, אתה יודע שאני אין, אין, אין לי שום בעיה.
החבר'ה לא רצו."
"מי מהחבר'ה?"
"נו, בחייך אלי." עוד פעם טון מאשים. עכשיו אתה פתאום נזכר
להיות נאמן לחברים שלך .
"טוב, אז נראה אותך בבית-ספר מחר?"
"כן. ביי."

לפני השיעור שבו נערכה הבחינה בספרות נכנס לכיתה בריצה אחד
החבר'ה מהכיתה, יחידת היסטריה צפופה בשם ערן, בידו עותק של
'החייל האמיץ שווייק' שללא ספק נקטף מהמדף בספריה עשר דקות
קודם לכן. "תגיד," שאל את אלי בקוצר נשימה, "קראת את זה?"
"כן, מזמן."
"אז בהתחלה, כשהוא היה משרת, נכון? הוא היה משרת של איזה
קצין, איך קראו לקצין הזה?"
"...לא זוכר."
ערן הניף את הספר בתסכול ועלעל בו בקדחתנות. "ראיתי את ההצגה
עם אחותי לפני איזה חצי שנה, חשבתי שזה לא יהיה בעיה, אבל מה
אני אמור לזכור את הכול בעל פה? פאק, פאק, פאק!"
ערן ביקש להיבחן על 'הנסיך הקטן', עוד ספר שכולם חושבים שהם
מכירים. מירה שאלה אותו לגבי קטע מרכזי אחד בסיפור ששבה את
ליבו, וערן המסכן ישב ואימץ את מוחו חמש דקות רצופות לפני
שהצליח למלמל משהו על הקטע עם הנסיך ומוכר גלולות המים. בזמן
שערן חיפש נואשות דרך להציל את עצמו ושאר הכיתה צחקקה, אלי
נזכר סוף סוף בשמו של סרן לוקאש.
בסוף אף אחד לא ביקש להיבחן על פארק היורה חוץ מחן.

כשהגיע תורו של אלי להיבחן, מירה שאלה אותו איזה ספר, והוא
התלבט קצת וענה 'חולית'. היא שאלה אותו עד כמה הסיום של הספר
הוא צפוי מהתוכן עצמו, ואלי מצא את עצמו מסביר באריכות על
סיפור-הרקע שעוסק בתככים הפוליטיים והמלחמה על חולית,
והציטוטים שפותחים כל פרק שחושפים את הקווים הכללים של הסיום
כמו גם פרטים ספציפיים; מירה קטעה אותו באמצע ואמרה "אוקיי,
זה מספיק לי" וסימנה משהו על בלוק הנייר שלה, ואלי פלט בלי
לחשוב "רגע, אבל עוד לא סיימתי." הכיתה פרצה בצחוק ומירה חזרה
עוד פעם, באיטיות ובהדגשה, כמו שצריך כשמנסים להעביר מסר
למישהו מוגבל - "כן, אבל זה מספיק לי." ערן שישב בשורה
הראשונה הצליח להציץ איכשהו בבלוק הנייר שלה וסימן לאלי עם
האצבעות שהיא רשמה ליד שמו את המספר תשעים; אבל משהו השתלט על
אלי והוא אמר פתאום, "בעצם אני מבקש להחליף ולענות על השאלה
בהתייחסות ל'שלושת המוסקטרים' של אלכסנדר דיומא." מירה נשפה
בחוסר סבלנות וכבר הקריאה מהרשימה את הנבחן הבא בתור, אבל אלי
התחיל להסביר על הסיום של שלושת המוסקטרים, והמשיך לדבר משום
שפתאום היה חשוב לו שכולם ידעו שזה סיפור על חברים, הסיפור הכי
גדול על חברים; וכמה שהעלילה שלו מתוחכמת ומתפתלת ועשירה
בדמויות ומצבים, הכול מצטמצם בסופו של דבר למשפט הפשוט
והבנאלי שהוא גם כותרת המשנה של הספר, המשפט שכולם מכירים אבל
אף אחד לא מכיר, הלא הוא כולם-בשביל-אחד, כמה קלישאתי.

הוא כמובן לא הספיק להגיד את זה; משום שמיד כשהתחיל לדבר מירה
הטיחה את בלוק הנייר שלה על השולחן וצעקה, ממש צעקה: "כמה
פעמים צריך להגיד את זה? מה שברשימה זה מה שברשימה, תפעילו את
השכל שלכם, אלוהים אדירים!"
עכשיו היה שקט בכיתה כי מירה באמת הייתה עצבנית, ולא סתם
מתוסכלת כמו תמיד. היא לא הייתה צועקת לעיתים קרובות. אבל
התגובה של אלי הייתה אפילו יותר מדהימה.
"בסך הכול שאלתי שאלה, כוס אמק, את לא מסוגלת לענות על שאלות
כמו בן אדם אז אל תלמדי!"
אם עד עכשיו שרר בכיתה שקט של מבחן, עכשיו תפס את מקומו שקט
של בית קברות: "שלושת המוסקטרים, יא בת זונה, זה אחד הרומנים
הגדולים בהיסטוריה, קראת את זה בכלל או שרק ראית את הסרט?" -
תמשיך לצעוק, זה הפתרון היחיד, אין שום דרך לעצור עכשיו או
לסבול את השקט הזה וחוץ מזה כולם מסתכלים עליך - "זה סיפור על
חברות, ומה, אסור לי לבקש לפחות, אויש כוס אמק." נגמרו לו
המילים והוא קם בסערה, חטף את התיק שלו תוך שהוא הודף את
השולחן בכוח והסתער לכיוון הדלת.
"אלי!" אמרה מירה בתדהמה והוא אמר בחזרה משהו שלא יכל לזכור
אחר כך, אבל ללא ספק היה משהו גס. ועזב את הכיתה.

חלק מהכיף של ל"ג בעומר זה לראות ילדים מתארגנים בקבוצות,
גוררים קרשים ברחובות, לשמוע אנשים מתלוננים על רפסודות של
קרשים שנעלמו מאתרי בנייה או סתם על לכלוך ועשן. לראות את
עמודי העשן מתאבכים מעל גגות הבתים או הקריצות של להבות אש
מרחוק, מתוך החורשות והמגרשים הנטושים.
מלבד עומר, יונתן וחן היו עוד כמה חבר'ה. בן-דוד של יונתן
שהתארח אצלו, נילי מהכיתה שהייתה מיודדת עם עומר ועוד מישהו
שחן הביא ושרק רצה לדבר על הפלייאוף כל הזמן. חן היה מומחה
בלעשות על האש, הוא היה פעם במחנה קיץ ושם הם היו עושים על
האש כל לילה. הוא נפנף קצת וכל העשן עף לכיוון הבית של עומר,
שצרח שאימא שלו תלתה שם כביסה לפני שעה ושעוד שנייה הוא דוחף
את חן לאש. חוץ מזה עומר כל הזמן זרק שקיות ניילון למדורה
בשביל לראות אותן מתכווצות לגוש ושכולם יסבלו מהסירחון שנפלט
מהן. מיד כשהאש בערה באופן סביר יונתן הוציא שישיית בירה
ונילי עשתה מין העוויית גועל, תרחיקו ממנה את זה. גם מי שלא
ממש קשור לחגים או למסורת, ל"ג בעומר זה ערב של חבר'ה ושל
כיף, ואי אפשר שלא ליהנות ממנו.

בערך מאה חמישים, אולי מאתיים מטר מהמדורה, מאחורי גדר שיחים
נמוכה וצפופה, כרע אלי חרישית והביט על הלהבות המרקדות.
הדיבורים העמומים מגיעים לאוזניו, הדיבור המגומגם של יונתן
מתערבב עם הקול הרם של חן.
הביט עוד כמה דקות בשקט, משך בכתפיו. תחב את ידיו לכיסים והלך
משם.