בשנה הראשונה לשירותי בצבא עבדתי במטבח. חדר האוכל במפקדה שלנו
היה קטן ורק מיעוט מאנשי המפקדה הורשו לאכול בו, אך פקידות
מרוב משרדי הבניין היו באות במשך כל שעות היום לבקש מעט חלב
לשם הכנת קפה למפקדיהן.
אחת מהפקידות הללו היתה נעמה שמש, בחורה שחורת שיער, נמוכה
ורזה, בעלת פנים נאות ואופי נוח וידידותי. תמיד נראתה שמחה
ומאושרת וחייכה אלי כאשר הגיעה למטבח, ובמשך הזמן התיידדתי
איתה ושוחחנו גם על נושאים אישיים יותר מהשאלה לכמה שקיות חלב
היא זכאית היום. בימים שראיתי שנעמה מתעכבת, אף הבאתי בעצמי את
החלב למשרדה רק כדי לראות אותה ולהחליף איתה כמה מילים.
יום אחד, בבואה למטבחי, סיפרה לי נעמה שנפרדה לאחרונה מבן זוגה
ואני התעניינתי מדוע, מעמיד פנים שכואב לי אך בעצם נרגש
מההזדמנות שנפלה לידי לנסות להחליף את אותו חבר...
למחרת אזרתי אומץ והצעתי לה בעדינות לצאת באחד הערבים לבילוי
משותף. לאכזבתי לא קיבלתי "כן" מיידי. נעמה אמרה שהיא לא יודעת
מה להשיב ושהיא תחשוב על כך ותחזיר לי תשובה. בימים שלאחר מכן
לא באה למטבח לקחת שקיות חלב. במקום זאת שלחה את הפקידה החדשה
במשרד. אחרי מספר ימים חשתי שהסימנים לא מנבאים טובות והחלטתי
שעליי לקבל תשובה - חיובית או שלילית.
בשעת אחר צהריים ירדתי למשרדה אך לא היתה שם. שאלתי את הפקידה
החדשה וזו סיפרה לי שהיא כבר יצאה ומסתבר שהיתה מודעת להצעתי
כי היא הוסיפה שנעמה חזרה לחבר שלה.
לא היו לי הוכחות שזה נכון אך חזרתי הביתה עצוב ומאוכזב שההצעה
שלי לצאת לא התקבלה. גם אחר כך נותרנו ידידים אך נותרו בליבי
משקעים מהסירוב וגם מכך שלא היתה בנעמה ההגינות לבוא ולהשיב לי
באופן אישי.
חלפו שנתיים. בינתיים עזבתי את המטבח ועברתי לשרת כמאבטח בקומת
הכניסה של המפקדה. אחד מתפקידיי היה להתבונן במעגל סגור ששידרה
את המתרחש באיזור דלת הכניסה לבור של חיל הים, המקום הכי מסווג
במפקדה שהצריך אישור מיוחד להיכנס אליו אם אינכם עובדים בו
(לעובדים היו כרטיס מיוחד שהעברתו איפשרה מעבר לבור). כאשר אדם
ללא כרטיס רצה להיכנס לבור, הוא פנה אליי ואני, לפי הנהלים,
הפניתי אותו לחדרו של הממונה עליי, קצין הביטחון, כדי שזה יאשר
לו להיכנס ויסמן לי לפתוח לו את הדלת באמצעות לחצן שהיה בעמדה
שלי.
נעמה כבר השתחררה בינתיים אך יום אחד, בהיותי במשמרת, הופתעתי
לראות אותה באה לעמדתי בלבוש אזרחי, לא מבזבזת זמן מיותר
ודורשת להיכנס לבור. אולי רצתה להשתתף במסיבת השיחרור של אחת
מחברותיה או סתם התגעגעה ובאה לבקר. בכל אופן, כידוע, ברגע
שסיימה את שירותה בבור, איבדה את הזכות להיכנס אליו בצורה
חופשית ונזקקה לאישור של קצין הביטחון על מנת לעבור בדלת שהיתה
נעולה בפניה כעת.
אני מודה שבמקרים מסוימים שבהם הכרתי את האדם שביקש להיכנס
ובטחתי בו, קיצרתי את התהליך ואישרתי לו בעצמי להיכנס. אבל
עבור נעמה ממש לא התחשק לי "לכופף" את הנהלים. זכרתי את מה
שהיה בינינו ונעלבתי גם מכך שכעת ניגשה מיד לעניין שלשמו באה,
בלי לשוחח איתי מעט לפני כן, לשאול לשלומי או אף להשתמש בשמי.
למעשה היא התנהגה ממש כאילו לא נפגשנו מעולם!!
אז שתזיע קצת, מה יש.
ביקשתי שתפנה לקצין הביטחון. היא התעקשה שאפתח לה את הדלת בלי
שתיגש אליו אך לא ויתרתי בשום אופן. למרבה תדהמתי, הבחורה
הנעימה נעמה פתחה בסידרת קללות וגידופים שלא היו מביישים את
הגרועה שבערסיות: "מניאק, בן ----" היו בין המילים העדינות
יחסית שאמרה...
לא האמנתי למשמע אוזניי. תדמית "הילדה הטובה והעדינה" שהיתה לה
בראשי התנפצה לרסיסים באותו הרגע. כמובן שזה לא עזר לה. עמדתי
על שלי ונעמה נאלצה לעבור תשאול ממושך אצל קצין הביטחון
לפני שנכנסה פנימה. אך אני לא אשכח לעולם את הרגע הכואב שבו
גיליתי (שוב) שלא תמיד האופן שבו האדם מצטייר אכן משקף את מי
שהוא באמת.