פרק א'

במרחבזמנ אחר לגמרי, ובכל זאת, לא ממש אחר לגמרי.


יורש העצר ישב על ספסל בטילת והסתכל על הבחורות שעוברות. זה לא
היה בדיוק מה שהוא רצה לעשות, סתם הוא התעיף כבר מללכת אז הוא
חיפש ספסל. הוא גם לא רצה להיות דוקא בטילת הזאת שיש בטח יותר
יפות ממנה בעיר, למען האמת-הוא גם לא רצה להיות בעיר הזאת
באופן מיוחד,והכי הוא לא רצה להיות יורש עצר.
כן, הוא חשב לעצמו בבהירות מוזרה שפתאם הבין שאליה נכסף בכל
אותה שוטטות רחובית חסרת מעש -לא יורש עצר. לא שום עצר שהוא -
עד כמה שיש לזה משמעות בעברית, שזאת השפה שהוא חושב ומדבר בה
מאז ומעולם, כן, עכשיו זה ברור לו, ברור כשמש.
מכיון שהיה יורש עצר, היו פונים אליו מדי פעם (בלי קשר לאיזה
טילת זאת היתה) אנשים שהכירו אותו והוא לא תמיד זכר את שמם
ושואלים אותו כמה שאלות טריוויאליות שהוא פיתח אליהן אלרגיה
מיוחדת עם השנים. הוא לא חשב שהם טפשים או רעים והוא לא שנא
אותם או בז להם או משהו כזה, להיפך - הוא אהב לחשוב שהוא אוהב
אותם, וניסה גם להתנהג ככה (ואם לפעמים זה לא הצליח לו אי אפשר
ישר להאשים אותו, כולנו לא מצליחים לעשות כל מיני דברים שאנחנו
משתדלים לעשות, הוא לפחות השתדל באמת, והמשיך להשתדל גם אם זה
לא תמיד הלך לו) אבל השאלות שהיו שואלים והדרך בה היו שואלים
אותן - גם אם באיזשהו מקום הוא הבין שאין להם ברירה לכל
הפרצופים המעומעמים אלא לשאול את אותם שאלות ובדרך המסוימת
הזאת - בקיצור - הוא לא סבל את כל הסיטואציה וזהו. הוא היה
מתעצבן כשהיה מנסה להסביר את כל זה למישהו, במיוחד אם המישהו
הזה היה אמא שלו. בעיקר בגלל שהוא לא חשב שזה מוצדק לבזבז כל
כך הרבה זמן על הסברים של דבר כל כך לא חשוב, ביחס לכל הדברים
החשובים שיש בחיים כמובן. יורש העצר חשב על איינשטיין הרבה.
בכלל הוא חשב הרבה יורש העצר, הרבה מדי יש שיגידו, כמובן - יש
שיגידו שזו בדיוק הסיבה שהוא לא רוצה להיות יורש עצר. הוא חשש
שלאותם אלה שיגידו את זה יש דעה מאד מוצקה לגבי האם זה טוב או
רע זה שהוא לא רוצה להיות יורש עצר ואז מיהר לזנוח את קו
המחשבה הזה, גם בגלל שכבר ידע לאן הוא מוביל ולא רצה להגיע לשם
שוב, וגם בגלל שנדמה לו שהוא מסיח את דעתו מאיזה משהו שפתאם
התחיל להתברר לו סוף סוף.
"איפה היינו" - חשב לעצמו בלשון רבים כנח עליו הרוח. אה - אז
מתברר שזה היה ידוע כל הזמן, מונח בירכתי המח כמו צעצוע עזוב,
מאובק, היה צריך רק לקרוא לילד בשמו וזה מה שהוא עשה כרגע,
לפני רגע כלומר, (ליורש העצר לא היה שעון, לא חשוב למה כרגע)
ועכשיו שזה נאמר זה נראה כל כך פשוט שמביך להתלהב מזה בכלל,
כמו כותרת של עיתון מלפני שנתיים.
הוא לא רוצה לרשת עצר, להיות יורש. אבל למה?  מה רע לו?  ומה
הוא כן רוצה להיות? - שאלות כאלה תמיד חוללו בראשו זמזום
טורדני שהלך והתגבר עד שהיה לטורנדו מחשבתי שקיצר את כל
המעגלים החשמליים במח. פשוט היו יותר מדי סעיפים, סעיפי
סעיפים, הצטלבויות ופרדוכסים חדשים וישנים שהיה צריך לעשות בהם
סדר על מנת להתחיל לענות על השאלות האלה ויורש העצר השקיע המון
אנרגיה בלהמנע מלהכנס למבוך הזה בשביל לשמור על שקט נפשי
מינימלי. בכל מקרה - היום זה היה אחרת. הוא חש בהירות סתוית
מוזרה ותדירות נדירה של נצנוצי אמונה בצדקת המאמץ כולו, הוא
החליט להיות החלטי והיה כל כך מוקסם  מהמורכבות הפנימית
והפרדוכסלית בעליל של המשפט הזה שפשוט האזין במשך דקות ארוכות
לציוץ האוטובוסים החולפים             (- הציפורים נעדרו
בעקביות מופגנת מהטילת הזאת, יורש העצר לא חשב שזה במיוחד נגדו
או בגללו, הוא פשוט - מחוסר זמן וענין - לא חשב על זה בכלל.)