ברקע מתנגן שיר שאני אוהב. משהו כבד, אני לא מצליח לזהות
אבל אני יודע שזה מוצא חן בעיני. אני לא יכול להזיז את הידיים
או הרגליים שלי, אז אני ממצמץ לפי הקצב.
הסיבה שהשיר הזה התנגן ברקע היא, שאני נמצא בפאב, איפהשהו
בצפון הארץ, נהרייה.
והסיבה שאני לא יכול להזיז יד או רגל היא, ששני בחורים די
גדולים מצפון הארץ מחזיקים אותי, אחד בכל יד, בזמן שבחור
שלישי, קצת פחות גדול אבל די מכוער מנסה מאוד לפגוע לי בבטן,
אבל מפספס ופוגע בצלעות שלי, שוב ושוב ושוב ושוב.
הסיבה שכל זה לא מפריע לי ליהנות מהשיר קשורה לשש כוסות השוטים
שעומדות מול המקום שלי על הבר, ליד עוד כמה כוסות בירה
וסקרודרייבר אחד.
השיר נגמר, והבחור ממשיך, אבל עכשיו אני פנוי לתת לו תשומת לב.
"תגיד, אהה.." אגרוף "מה אתהההההה... פאק..." אגרוף "רוצה ממני
יא חתיכת" אגרוף, והפעם באמת אוזל לי האוויר, עדיין מנותק מכל
הסיטואציה.
בזמן שנשאר לי עד שיחזור לי האוויר, אם הבחור יתזמן את
האגרופים שלו נכון, אני מסתכל הצידה, לראות מי הבחורים
שמחזיקים אותי. מימין לשמאל, אני מנסה למצוא משהו מיוחד באנשים
האלה, שיצדיק את כל זה, מנסה למצוא רוע, או נקמנות, או שנאה,
אבל מוצא רק שמחה קרה, ואני חושב שזאת הנקודה שבה כל זה התחיל
להטריד אותי.
"היי, תגיד" אני פונה לראש הימיני. "למה אתה מחזיק אותי". הראש
מביט בי באי הבנה, מופתע מהעובדה שאני יכול לדבר.
אני לא מצפה לתשובה, אבל אני רואה שהשאלה עושה גלים אצלו,
כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא נתקל בה.
הראש השמאלי לא נראה מספיק אינטליגנטי כדי לנהל דיון מעמיק,
מהסוג שצריך כדי לברר את הסוגייה הזו, אז אני נשאר עם הראש
הימיני.
הוא לא עונה לי.
במקום, המכוער שמולי אומר לי "שתוק", ואני חושב על זה קצת,
ומחליט שהוא טועה.
"למה אתה מחזיק אותי, בנאדם. אני לא מכיר אותך". טיעון
הגיוני.
כן, עכשיו הצלחתי לגרום לו לחשוב.
"סתום את הפה שלך" הראש הימני החליט להצטרף לשיחה.
"אתה יודע בכלל מה קורה פה, שאתה מחזיק אותי?" הוא מביט בי
באיום "כי אם כן, אני אשמח לדעת" אגרוף חזק, ואני מחליט להקשיב
למכוער, לפחות בנתיים, ולשתוק.
האגרוף הזה פגע בבטן, סוף-סוף, ואני מחייך אל המכוער בעידוד
ולוחש "כל-הכבוד, הגיע הזמן".
הוא לא שומע אותי, ואני חושב שזה דבר טוב.
אני מתחיל לחבב את הראש הימיני, זה נכון מה שאומרים, הכל יחסי.
אני מחבב את הראש הימיני יחסית למכוער.
בסיטואציה הזו, כל מי שלא מנסה לסדוק לי את הצלעות הוא חבר
שלי.
הכאב אפילו לא מתחיל להגיע אלי. אני והכאב, אנחנו מתרחקים, יחד
עם התודעה שלי, אני והתודעה שלי, אני והתודעה הנחמדה שלי
הולכים לישון, אבל אז פתאום מגיע עוד אגרוף מכוון נכון, ואני
והתודעה שלי קמים מבולבלים.
"הוא כמעט התעלף" מציין הראש השמאלי. להתעלף- לף- לף...
אני חושב שאחת הבירות ששתיתי הייתה לף, אבל אני לא בטוח.
עוד מכה בבטן, ואני חושב שמכוער יפגוש את הסלט שאכלתי
בצוהריים, וכמה פיצוחים מהבר, יחד עם מיצי קיבה חמים וטריים.
אני די מצפה לזה, לזה הוא לא יהיה מוכן, אני מרגיש צורך להחזיר
לו טובה, הפתעה תחת הפתעה כזה, תנ"ך סטייל, אחרי ההפתעה שלו.
אני רק מקווה שאני אצליח לפתוח את הפה בזמן.
אבל אני מוותר על הרעיון, כי מגיע עוד שיר שאני אוהב, קורן
אני חושב, ואני מתרכז בו קצת. אחרי הכל, באתי כל הדרך לצפון
בשביל המוזיקה, לא כדי להתרכז במכוער שממולי.
מכוערים יש לי בבית.
אני חוזר למצמץ לפי הקצב, לפתוח לסגור, לפתוח לסגור. לפתוח.
לפתוח. לפתוח. לסגור.
וזהו. העיניים שלי סגורות, גיליתי שהרבה יותר פשוט להתרכז בקצב
עם עיניים סגורות. אני פשוט חושב לפי הקצב.
כמה
זמן עוד
אני
אצטרך ל
עמוד
פה בא
לי לרקוד. אני פה בשביל הכוסיות
אולי
אם אני
אבקש
יפה אז
הוא
יעזוב אותי בשקט וילך להרביץ
למישהו
אחר. כן,
זה נראה כמו רעיון טוב. אני חושב שזה מה שצריך לעשות. הוא נראה
כמו בנאדם רציונאלי, לפחות מהזווית שלי, שאני מודה, לא ממש
טובה, מפה הוא נראה כמו אבטיח עם עיניים ושפתיים, וקצת שער
למעלה, יצירה לא מושלמת של טבח חובבני, ירק רקוב עם ריח של
מוות שאפילו ירקות מקבלים אחרי מספיק זמן.
אבל אני לא נותן לדעות קדומות על המראה שלו להפריע לי.
לא משנה כמה אתה מכוער, אתה עדיין יכול להיות בנאדם רציונאלי.
"תקשיב, תקשיב רגע!" אני מנסה לתפוס את תשומת הלב שלו, די
בהצלחה כי הוא עוצר.
"מה אתה רוצה זבל?" הוא מסנן מהשיניים שלו. מוזר שהוא מדבר
ככה, בשיניים צמודות, כשאני זה שמנסה לנשום מספיק כדי לדבר.
"אולי תפסיק? אני מתכוון, שום דבר אישי כמובן, אבל, היו לי
תוכניות די ברורות להערב, והלינצ' הזה" אני מצחקק מהמילה
לינצ', מדמיין אותם בגלימות לבנות של הKKK "לא ממש מסתדר לי
איתן, אתה מבין, אז אם אפשר להפסיק, או לדחות את זה למתישהו,
זה יהיה ממש נחמד מצדך".
הוא לא לוקח את זה יפה. מסתבר שהתוכניות שלי לבלות וליהנות
ולהשתכר לא מסתדרות לו עם התוכניות של לזיין לי את הצורה.
עכשיו המכות שלו עברו לפנים שלי, מה שמסכל כל צורה של תקשורת
מעכשיו והלאה.
מהשפתיים שלי, שהתחילו להתנפח, הוא עובר למצח ומשם לעיין
הימנית שלי, ואני מצטער על זה קצת, כי יהיה לי קשה לראות את
הראש הימיני, שכבר די סימפטתי.
ועם המכה השנייה בעין, הכאב פתאום מכה בי, אולי רק לרגע, אני
לא בטוח, אבל זה נראה כמו שנים על גבי שנים של כאב חד ושורף
במורד המוח שלי, מהעין ומטה.
ועם הכאב, לפחות זמנית, הערפל האלכוהולי מתפזר.
אני מתחיל למצוא משהו מוכר בפנים שמולי, שאגלי זיעה נושרים
מהן, טיפות קטנות של מיץ אלימות נופלות על הרצפה, בלי קול.
אני מתחיל לזכור משהו בנוגע למשהו, זיכרון של זיכרון, שאריות
מחשבה שאני מתחיל לאסוף.
תמונה מוכרת מתחילה לעלות לי, כאילו משום מקום, אני מתחיל
לזהות סימנים של משהו מוכר, סמל אולי, משהו סמלי, כן.
אני רואה מולי ארגז, שלושה חורים בחזית שלו, דשא לידו.
אני רואה ילד קטן ונחש לידו, אני מנסה להזהיר אותו אבל אני לא
מצליח לדבר, כי המכוער מולי הכניס לי אגרוף לפנים, והשפתיים
שלי נפוחות.
אני רואה כוכבים, ושרידים עשנים של מטוס, מתלקחים פתאום
ובוערים אל מול השמיים זרועי הכוכבים של המדבר.
אני רואה חול חם ששורף לי את הרגליים, עד ששלפוחיות מתפוצצות
ומשאירות שובל של מוגלה אחרי.
אני רואה את עצמי מת. ונולד.
ומת.
ונולד, פתאום, מהכוח שהאיש המרביץ מעביר אלי דרך המכות,
היכולת להישאר שם ולראות את כל זה, להישאר בהכרה מלאה כל
הזמן.
אני כבר לא מנסה לשכנע אותו להפסיק, כי אני לא מחפש יותר, כי
וויתרתי על התוכניות של הערב, עקב חווית הלידה המחודשת שלי.
אני מביט אליו עם עייני התינוק שלי, עם פני הולד האדומות שלי,
רטובות מנוזל שלייה או מהדם שלי, אני כבר לא יודע.
אולי משהו בעיניים שלי משכנע אותו, אולי משהו שהוא ראה שם
הפחיד אותו, יצר הגנתי שיש בכל בני האדם, שמונע מהם, או לפחות
לפי התוכנית הגדולה אמור למנוע מהם, להזיק לתינוקות.
והוא עוזב אותי פתאום, אומר לחברים שלו "בואו נלך מפה, הוא
קיבל מספיק מכות", ובעיניים שלו משהו חדש, יראה אולי, אולי
קנאה.
אני עובר לשלב הבא, כשהידיים שלי חוזרות לתפקד, גורר את עצמי,
זוחל, לאט לאט, ואז עוד שלב, כשאני לומד ללכת שוב.
אני עובר בריצת אמוק את כל שלבי ההתפתחות, מחדש, מהתחלה,
מתינוק לילד למתבגר למבוגר לזקן מאוד ואז חוזר קצת אחורה.
הרגשה מוכרת וחדשה באותו זמן, זיכרון של זיכרון של משהו שלא
ידעתי אף פעם.
ואני חוזר להיות אני, כשאני עומד, מדדה אל הבר בעיניים חצי
עצומות ונפוחות, ואני מזמין בירה, צונן כמו קרחון, רגוע כמו
נזיר בודהיסטי מזוין.
"כמה הבירה עולה?" אני הילד החדש של העולם, אני נולדתי ומתי
ונולדתי, אני הילד החדש של העולם, אני הכל, אני הכל.
"שמונה עשרה" אני הבן הבכור של האנושות, אני הבן והאב ורוח
הקודש והאם הבתולה והכל ביחד, אני אני אני אני אני.
אני מזיין את עצמי ומוליד את עצמי ובורא את עצמי.
"תודה" אני הרוח.
"ערב טוב" אני החומר.
אני אני.
אני יודע שעובר עלי משהו רע, משהו מסוכן, אבל אני מעדיף
להשתגע מאשר להרגיש את הכאב הפיזי, שעומד לבוא כל רגע.
הרבה יותר קל להיות הרוח מאשר החומר, אז אני נהייה הרוח לכמה
זמן, ומתעורר על הבר, הראש מונח בכבדות על משטח העץ, הגוף שלי
רוטט בכאב, הפנים שלי נפוחות ואדומות, הדמעות שלי צורבות במורד
הלחיים שלי.
אני יוצא אל מגרש החנייה, קצת יותר מאוזן, קצת יותר פה ולא שם,
ומנסה לסדר את הדברים בראש.
מההתחלה של הערב, עם השוט הראשון של טקילה יותר מדי זולה, ועד
לסיום המפוצץ שלו, אני במרכז ושלושת הגברים האלה ממיתים אותי
ומולידים אותי שוב ושוב ושוב ושוב.
אני סופר עד עשר ולוקח לתוכי את האוויר הקר, צורב לעצמי את
הריאות בדוגמא של האוויר, אלפי כוויות קטנות בצורת מולקולות
2O
מה שראיתי היום.
קודם, תלוי בין שני חורשי רעה, הקופסא, הילד, המטוס ואני.
סיפור ילדים שקראתי פעם מתחבר לשורה של סמלים.
אני מרגיש שאני יודע מה הראש שלי, המשוגע, ניסה להגיד לי.
הדימוי הולך ונהייה ברור, ואני הולך ונהייה מדוכא.
המשמעות של המסר הקצר, המכתב ממני אלי, אני היקר, זה אני.
שיחת הטלפון שלא נענתה, שלום אני לא כאן כרגע, אם אפשר וכו'
אחרי הביפ, שלום, אני בישיבה, אם אני רוצה להשאיר לי
הודעה, הכל נהייה ברור.
החיים שלי, קופסא אטומה, שלושה חורי אוורור, המבט שלי על
העולם, ילד קטן ונחש, נחש קטן שנראה מסוכן, אני והילד, אני
והמטוס הבוער, אני והחום ואני והשמיים זרועי הכוכבים של
המדבר.
אני במדבר.
אני בקופסא אטומה וכל מה שאני יודע בא משלושה חורי אוורור
קטנים. אחד מולי, ושניים משני צדי הגוף שלי.
בראש שלי, הקופסא מתחילה להיסדק.