"עוד זיון מהצד, שיר? מה יהיה איתך?"
"מה שהוא לא יודע לא יכול לפגוע בו", אמרתי לה, בפעם ה80,000-
אולי.
עדי ואני נהיינו חברות טובות מי"א, עקב איזו פרשת כינים.
איתמר ואני ביחד כבר שבעה חודשעם, ואנ'לא יודעת איך הוא סובל
אותי.
השיער שלי תמיד מפריע באמצע משהו, אני אף פעם לא יודעת מה אני
רוצה לאכול, אני שונאת את המוזיקה שהוא שומע,
ובתכל'ס, אני מזיינת מהצד כל שני וחמישי.
"זה קטע כזה של פחד ממחויבות", אני מוכרת לה, "זה יעבור לי
כשאני אתבגר."
"שיר, את בת 21."
"נו...?"
"לא הגיע הזמן להתבגר, שיר?" היא אומרת בטון אימהי לא מרוצה,
מההרצאות האלו של "לכי תעשי משהו עם החיים שלך" ששומעים בגיל
30.
"למה את אומרת את השם שלי כל כך הרבה?"


עדי תמיד הייתה מין 'סופר עדי' ואני הסייד-קיק, שזה אחלה
תפקיד חוץ מזה שהוא מעאפן.
היא הסופר כוסית, הסופר חכמה, הסופר מצליחה והסופר כריזמטית.
ואני כל אלה רק פחות.
על אף שהיחידים שהיו מודעים למצב זה הם אני וה"ללא שם" שהגיב
ביומן האינטרנטי שלי בתיכון זה תמיד נראה הכי נכון והכי
אמיתי.
בעיקר כשהיא הייתה מטיפה לי שאולי יעזור אם אני אקשיב פעם
למורה להיסטוריה או שאני אלך להסתפר וידעתי שהיא צודקת.
ולמרות הרצון הקל שאחז מדי פעם בלבי לשסף את גרונה בשנתה,
להחביא אותה ביער המתאבדים ולגנוב לה את הזהות -
אהבתי אותה יותר ממה שאהבתי בכל 21 שנותיי המסכנות את אמא, את
אבא ואת שרון ביחד.
היא הייתה האחות שייחלתי לה מילדות בכל פעם ששרון, אח שלי,
היה מדביק אותי לרצפת השיש הקרה כדי שאתן לו ת'דיסקמן,
או בזמנים קשים של חריטות וחרטות כמו "תיכחד" על דלת החדר,
"תתפורר" על דלת הארון ו"יא עובר צף" על שולחן הכתיבה שלו...

את איתמר הכרתי במקרה.
הוא מלצר ב'ארקפה' בת"א ולגמרי בטעות צבטתי לו בישבן ומאז
היינו בלתי נפרדים.
בהתחלה היינו הולכים כל שבוע לקולנוע.
שלושה חודשים אחרי זה עברנו לשכירת קלטות ישנות בבלוקבאסטר כי
"DVD זה ללכת עם הזרם, שיר, עם הממסד" ולתם-תם הייתה בעיית
ממסד גדולה.
משהו עם אבא שלו שנעלם בגיל 14 או אמא שלו שהיא מורה לאזרחות.
בכל מקרה, כל ההתפרעות הזאת עם הסרטים התחילה בגלל שציינתי
באיזה דייט ראשון שאני פריקית של קולנוע והוא תפס על זה גל,
ובגלל שהוא היה פריק של "פאק דה סיסטם", לכל הסרטים היינו
בדרך כלל מתפלחים או מקבלים כרטיסים בדרכים לא קונבנציונליות
שכללו את חשיפת הוויקטוריה סיקרטס שלי.
אחרי חמישה חודשים משותפים, תם-תם הבין שאין כמוני ויצאנו
למסעדה בפיתוח לחגוג.
כשהוא הלך דקה לשירותים הבנתי אני שכמוהו יש עוד מאה והגנבתי
פתק עם המספר שלי לכיס האחורי של המלצר שלנו.
הוא היה נראה משופשף כזה, עם ניסיון חיים, והזכיר קצת מישהו
מכוכב נולד ובכללי - הוא לא איתמר.
"אתה אוהב סרטים?" זרקתי לו כשהוא הגיש לנו את החשבון ותם-תם
תקע מבט תמוה. "לא", הוא השיב וחייך אליי כאילו ידע שזה מה
שרציתי לשמוע.
משום מה תמיד האמנתי שהחצי השני שלי ישנא את כל מה שאני אוהבת
ואני אשנא את כל מה שהוא אוהב ויהיה לנו ת'סקס הכי טוב בעולם
ונהיה מאושרים.
לא שאושרי המלצר מפיתוח [על אף שמו הפלצני] היה כזה.
גם לא דרור מ'קאסטרו'. או צחי מ"רב-חן".
או דני שפגשתי בסופר. או עידן הבן של שוש חברה של אמא.
ואפילו רון מ"סליחה, איפה זה הזית 14?" לא הצליח להביא צחוק
ורינה לחיי.
וגם לא ממש אורגזמה.
אבל בסך הכול הם כולם היו כמה דגיגונים שהייתי צריכה לעבור
כדי שאגיע לדג הגדול.
עדי נורא לא אהבה את הבגידות הסדרתיות שלי באיתמר. היא אחת
מאלו שמאמינות ב'אהבה אמיתית'.
יש לה את רועיקי-פיקי כבר בערך שנה וחצי והיא אוהבת אותו יותר
מהכל. אולי חוץ ממני.
מה שאהבתי בעדי זה שהיא לא מהבחורות הקיטשיות שמדברות כל הזמן
על הרועיקי שלהן וגם לא מהפולניות שיגידו "אתן לא תאמינו מה
רועיקי שלי עשה לי אתמול!"
היא תאהב אותו נורא נורא בלב וכולם יידעו רק מה הקרינה
הזוועתית הזאת שיש לה, שהיא קוראת לה אושר עילאי.
"אני קורנת מאושר וזה מפריע לך", היא אומרת כשאני מתעצבנת
עליה ככה סתם. "צריך להחזיר אותך לכור הגרעיני שממנו באת!"
אני צועקת ומזעיפה פנים.
אני אוהבת את עדי. אבל לפעמים אני תוהה אם היא מאושרת או סתם
שמחה לאיד שאני לא.

בחצי שנה שלי ושל איתמר החלטתי להעמיד פנים כאילו הניצוץ עוד
ישנו והשעמום מעולם לא הגיע ותכננתי לו הפתעה.

המשך כשיהיה לי כוח. אם יהיה לי.