אקרא לו גבריאל, כי לא מצאתי שם מלאכי יותר.


החברה לא אוהבת מלאכים. היא אף פעם לא אהבה. הם תמיד הזכירו לה
כמה שהיא טמאה ופשוטה ונחותה, עם הפנים היותר מדי יפות שלהם
והצחוק המתגלגל שלהם והעיניים היפות יפות עמוקות עמוקות שלהם,
שמספרות סיפורים עצובים ונוגים על הילדות שלהם.
למלאכים אף פעם אין ילדות קלה, החברה לא אוהבת מלאכים.

כששמעתי על הילדות של גבריאל, בכיתי. גבריאל היה ילד קטן
ומתוק, מלאך. לא מלאך כמו אלה השוודים בסיפורים, אבל אחד מלאכי
לא פחות, אם לא הרבה יותר. היה לו צחוק מתגלגל מתגלגל ושיער
שחור שחור ועיניים חומות חומות, ורק העור שלו היה לבן לבן, כדי
לשמור איכשהו על התדמית המלאכית שלו, והוא זרח בהילה מיוחדת של
טוהר, שרק למלאכים אמיתיים יש. הוא היה ילד מוכשר ורגיש ושובב
ושמח, עד שהוא התחיל ללכת לגן, שם הוא גילה את החברה. החברה לא
אוהבת מלאכים.
עם השנים גבריאל התבגר ויפה- הפנים שלו נעשו יפות יותר, הצחוק,
שנשמע לעיתים נדירות יותר, נעשה רועם, והוא נעשה עוד יותר
מוכשר וגם יותר רגיש, כי אם מאז שאתה ילד קטן מכניסים לך לראש
שאתה פגום אתה באמת מתחיל להרגיש ככה. ההילה סביבו דעכה מעט,
והעיניים, העיניים החומות חומות ,העמוקות עמוקות נעשו עצובות
עצובות.

גבריאל גדל, והגיע לתיכון. עכשיו הוא היה ילד יפה יפה ועצוב
עצוב. ההילה שסביבו כבר לא נראתה לאף אחד, רק לאנשים שבאמת
ניסו חזק מאוד והצליחו לשבור את הריחוק והניכור שגבריאל טווה
סביב עצמו, וכאלה לא היו. מצער ודמעות גבריאל בנה חומת מגן
החוצצת בינו לבין החברה שלא אוהבת מלאכים. לגבריאל לא היו
חברים, אולי בגלל החברה ואולי בגלל שאחרי שהוא ראה ולמד את
התנהגות בני האדם הפשוטים הוא החליט שהוא לא צריך חברים, כי
החברים היחידים שיש למלאכים זה כאלה שמנסים להמעיט בערכם
ולגרום להם להרגיש כמו כלום, רק מפני שהם מרירים בגלל שהם לא
יצאו מספיק טהורים. העור הלבן נעשה חיוור יותר, השיער השחור
נעשה שחור יותר, והעיניים החומות נעשו עמוקות עמוקות, כמו
בריכה של צער כל כך עמוק שאתה יכול לטבוע בו.


בשלב מסוים גבריאל נעשה כל כך עצוב ומיואש עד שהוא הסכים לוותר
על המתנה שלו, על המלאכיות שלו, ולהפוך לסתם עוד ילד רגיל,
העיקר שהחברה כבר לא תשנא אותו.


כשפגשתי את גבריאל, לא ידעתי מה הוא עבר לפני שהגעתי. אפילו לא
ידעתי שהוא היה מלאך.
גם לא הייתי מנחשת, אילולא אותה שיחת חולין שניהלנו בחשכת
הלילה, לאור פנס הרחוב שהאיר את הגן הציבורי באור קלוש.
ישבנו על ספסל ודיברנו על דברים לא ממש חשובים, עד שנגמרו
המילים. עד אז נורא פחדתי מרגעים כאלה של שתיקה, ותמיד השתדלתי
לומר משהו כדי לסיים אותם מהר, את אותם רגעים מעיקים.
אבל היה משהו בשתיקה של גבריאל, משהו מסתורי. הוא ישב שם
בשתיקתו, הרבה יותר מדי יפה. התרכזתי בפנים האלה חזק, יוצרת
תמונה ברורה שלו במחשבותיי, תמונה שאדחיק ואשמור לזמנים שיהיה
עצוב. התרכזתי בו, היה נדמה לי שראיתי לרגע הילה בוהקת סביבו,
אך שכנעתי את עצמי שדמיינתי.
הרגשתי אותו מסתכל עליי, את זוג העיניים החומות שלו נועצות מבט
חודר בפניי. אילצתי את עצמי להביט אל תוך עיניו, דבר שלא נהגתי
לעשות בעבר. גם אני כבר הפסקתי לבטוח באנשים, על אחת כמה וכמה
לאהוב אותם. הם מילאו אותי בושה על מה שהייתי, על שהייתי בכלל,
ואילצו אותי להשפיל מבטי, מרגישה נחותה. אך היות והרגשתי
שגבריאל מיוחד, לא כמו כל האחרים, הרשיתי לעצמי להעז ולהביט
הישר אל תוך עיניו. לא יכולתי להתיק את מבטי מהן, היה בהן
משהו... עצוב. הבטתי לתוכן וישר הבנתי הכל. דמעה בודדה זלגה
מעיני, והוא הביט בי, מופתע.
"למה את בוכה?" הוא שאל, ואני נתתי לדמעה לזלוג אל תוך פי,
מרגישה את טעמה המלוח שהלם מאוד את רגשותיי.
לא עניתי לו, רק רציתי לחבק אותו ולהגיד לו כמה שאני מבינה, אך
לא עשיתי זאת. הכבוד העצמי שלי לא נתן לי, למרות שידעתי שהוא
לעולם לא יפגע בי. למרות שהוא השתנה, למרות שהוא ניסה להפוך
לאחד משלהם, אני ידעתי את האמת- הוא עדיין מלאך, ומלאכים לא
יכולים לפגוע.

הימים חלפו, ואהבתי לגבריאל רק הלכה וגברה. ידעתי שהוא לעולם
לא יפגע בי, והרשיתי לעצמי לאהוב אותו, בסתר, מזינה עצמי באהבה
כמוה לא חשתי מעודי- כנראה שמה שהחברה ידעה לשנוא כל כך, אני
למדתי לאהוב.
אומרים שכשאתה לא מצפה למשהו, אתה לא מוכן אליו. וכשהוא תופס
אותך לא מוכן, הכאב וההלם שלך פי מיליון יותר גדולים.
צודקים.
יום אחד הדבר שלא העזתי לחשוש מפניו קרה, ותפס אותי בשיא אושרי
ואהבתי- גבריאל פגע בי.
אולי הוא לא התכוון, אולי הוא לא ידע, אבל אני נפגעתי. אבל
יותר משהוא העציב אותי, העציבה אותי הידיעה שבניגוד למה
שחשבתי- הוא באמת הצליח להפוך לאחד משלהם.
גבריאל כבר לא מלאך.