ראיתי אותך אז. ראיתי שנעצת מבטים מרחוק. צפיתי בך מתחבא
מאחורי השיחים, מפוחד, מסתתר מן המציאות. מסתתר מכל דבר שיוכל
לפגוע בך. אחזת בענף ההוא ועיניך נצצו, התמלאת כוח והרגשת הרבה
יותר בטוח. שלחת מבט אל הכוכבים ועיניך ברקו. זעקת בקולי קולות
אל הירח. שפכת את מצוקותיך אל מולו.

החלטתי לגשת. צעד אחר צעד התקרבתי בנחישות. רגליי היחפות סחבו
אותי אליך מבלי לעצור. לא מצמצתי אף לא להבזק שניה. כמהה אליך,
רוצה אותך, על אף היותך יצור. ואתה? פילחת את השמיים. קראת אל
הירח בכל כוחך ורוקנת את גרונך עד כאב. ניכר בפניך העצובות כמה
רוצה היית לגעת בו. לחוש בו באמת.

קרבתי עוד ועוד אליך עד כדי מרחק צעדים ספורים. לפתע הבחנת בי
שם. מסתכלת עליך בחצי חויך, חסרת הגנה; לא מעוניינת בה. מבטינו
הצטלבו לרגע קט ועיני דמעו. אהוב יקר, מה קרה לך? כיצד הפכת
לכזה יצור מוכה סבל וכאב? שתקת לרגע. קפא מבטך; קפא גופך.
רצתי. רצתי אליך ושלחתי ידיים אוהבות לחבקך. הפשרת בן הרגע מן
הקיפאון. קפצת אל האוויר ובמבט מאיים קראת לכיווני. נבחת אליי,
עליי.

שלפת ציפורן חדה מידך ופגעת בצווארי בכל כוחך. התעלמתי מן הכאב
ושלחתי אליך את אותו מבט אוהב וידיי פתוחות. רצת לכיווני בצעקה
גדולה ואני ניסיתי לגבור בקולי על שלך. עמדתי שם כשידיי פרושות
לחיבוק אוהב, ובעיניים נוצצות מתשוקה קראתי אליך: "אני אוהבת
אותך יותר מכל וכל, אדם זאב שלי! אהוב שלי!" צרחתי במלוא גרוני
ובתנופה עצומה סטרת לי.

גופי הוטח על הריצפה הקרה והכאב גבר על כוחי. הדם הניגר מן
החתך העמוק שהשארת בצווארי כיסה את כל האור ונותרתי מרותקת
לאדמה מדממת.  הפנית מבטך בחזרה אל השמיים, אל הירח, וקראת
אליו בהערצה.

שניות לפני שאורי כבה הפנית מבטך אליי, לשלוח בי מבט אחרון.
ולרגע נדמה היה שדמעה קישטה את פניך, אדם זאב שלי.