יש כל כך הרבה אנשים

וכל כך הרבה צפיפות,

כגוף אחד.



נושמים ביחד,

זזים ביחד,

כולנו כאן לאותה המטרה.



זיקוקי דינור עפים למרחק

וכולנו כל כך מתרגשים,

וכבר לא צריך חמצן

כבל לא צריך מקום

חם ודביק

אבל כבר לא מרגישים.



לכמה שניות העולם נעלם

אך הוא חוזר

כמו פצצה שמחכה להתפוצץ,

אחרי שתיקת המוח

חוזרות המחשבות

ויש נערים בצבא

ויש ילדים שם ברחוב.



מכונית שחורה נוסעת בשקט

כאילו לא להפריע למהומה.

חיילים רצים בשטחים

לא להפריע לדממה.



והחמצן שוב חשוב,

אבל כבר אין

הוא שם שוכב,מדמם.

כולנו מחכים שהפצצה תתפוצץ,

שהאשליה תימס,

שהבועה תעלם.



ואז...

אז שוב נחזור להיות לבד,

בודדים

שונים, מוזרים.