אני זוכר שהייתי מסתכל לך בעיניים, מסתכל עמוק ומדמיין שאני
בתוך שני אגמים כחולים ואינסופיים. הייתי משוטט בין דגים
ואלמוגים, מתמוגג, כמעט טובע. עד שהיית אומרת משהו ומחלצת אותי
ברגע האחרון, רטוב ומאושר. אחר כך הייתי מתכרבל איתך במגבת
והיינו עושים אהבה. הגוף שלך היה מתפתל מעליי, מתחתיי וסביבי,
לוקח אותי למקומות אחרים. ניצוצות עפו מהשמיים, כינורות ניגנו
מנגינות משכרות שהמיסו לי את החלק הכי עמוק של הבטן ורסיסי מים
עפו מהעיניים שלך היישר לחזה החשוף שלי. צחקתי וחיבקתי אותך,
נשכב לידך מותש. אחר כך היינו עושים טיול לילי, ואת היית משקה
את כל הפרחים עם העיניים הכחולות היפות שלך, באדישות, כאילו לא
הרגשת, כאילו לא שמת לב שאת יוצרת עכשיו את הפלא הכי גדול ואת
הפרחים הכי יפים עם הצבעים הכי אקזוטיים. אחר כך אני הייתי
קוטף אחד ואת היית קוטפת אחד, והיה בינינו הסכם בלתי כתוב
שמחליפים. תמיד הייתי תוהה איך מצאת את הפרח הכי יפה להביא לי
ואיך לא ראיתי אותו לפנייך. בבוקר כשהיינו קמים היית מנשקת
אותי ומנערת עליי קצת מים בשובבות, מעירה אותי בדרך הכי יפה
שמישהי העירה אותי אי פעם. הייתי לוחש לך שאני אוהב אותך
ושיהיה לך את היום הכי טוב, יפה וקסום שאפשר, וכתגובה הייתי
מקבל נשיקה על המצח וחיוך רחב.

יום אחד חזרת הביתה וכהרגלי הסתכלתי לך עמוק בעיניים. היה שם
משהו מוזר, כהה יותר. מיום ליום עינייך הלכו ונעשו כהות,
נשארתי במים הרדודים, ולא הייתי לא רטוב ולא מאושר. הרגשתי איך
המוח והלב שלי מתייבשים לאט לאט, עד שהכל נהיה קוצים. רק קוצים
יבשים ומדבריות קטנות בעינייך שכבר נעשו חומות. במקום פרחים
החלפנו קוצים בחוסר עניין ומכורח ההרגל, בבוקר היית עוזבת את
המיטה מהר ואני לא הייתי מספיק ללחוש כלום, אפילו לא 'שיהיה לך
יום לא ממש נורא'.

אחר כך כבר עזבת. אמרת שאת לא יכולה לשאת יותר את היובש הזה,
שכואב לך הראש ונסדקות לך השפתיים. אז עזבת. לא הייתי כל כך
הרוס כי צפיתי את זה, רק קצת כאב לי על הדגים והאלמוגים
המסכנים שהרגת. זה הכל.