פרק ב' - סוכנות כפולה
בנמל התעופה באוקלנד, במרחק של כ113- ק"מ מביתו, ישב דיוויד
על המטוס למקסיקו.
הוריו לא ידעו על הטיסה. הם חשבו - כמו כולם - שדיוויד נוסע
לארה"ב לצפות במשחק פוטבול, ושישוב בעוד ימים ספורים.
דיוויד היה ברזילאי, נער שזוף וחסון, שערו הבהיר סודר בקפידה
לאחור.
הוא ישב במושבו, מנסה למשוך כמה שפחות תשומת לב. הוא הפגין
בגרות ואחריות, ידע שלא השאיר עקבות, ורק אם יוכל להשיל מעליו
את הזהב שבתיקו לא יהיו שום ראיות לרצח.
דיויד הביט באנשים הלבושים שחור. הם היו כמעט בכל מושב, בכל
מעבר, אוחזים בסלולארי ועונים לצלצולים שחוזרים וחוזרים.
באופן כללי, הם נראו כמו עשרות כפילים המדגמנים אופנה חדשה של
חליפות עסקים.
הזקיפות, הקומה, האופן שבו החזיקו את ראשיהם. הם נראו כאנשים
שאין להם מה להסתיר.
צמרמורת חלפה בגבו של דיוויד. היה לו קר. הוא פקח את עיניו
והביט סביב באנשים הללו.
לפתע, איש אחד החזיר לו מבט שגרם לו לקפוא עוד יותר.
זה היה דודו, כריס.
ערפל חזק חזר להשתלט על מוחו ואלפי תופים הלמו ברקותיו. מבעד
לדפיקות הקצובות שמע שוב ושוב את השאלה הפתוחה המהדהדת בראשו,
כאילו היה חלול. מה עושים?
הוא מיהר לשלוף את משקפי השמש השחורות הגדולות שלו ואת כובע
המצחייה הישן של חברת אדידס. זה חייב לעבוד, חשב.
דיוויד התיישב במושבו, מנסה להירגע, אך לשווא. הוא היה מתוח,
כמעט יכול לחוש את האדרנלין שזרם בגופו.
אסור שתעורר חשדות, נזכר בקולו של מעסיקו, וזה רק גרם לו
ללחץ רב יותר.
כריס נראה מופתע למדי, והוא מיהר לוודא האם חשדותיו נכונים.
כריס נאנח בייאוש כשראה את כובע המצחייה. "מה חשבתי לעצמי",
מלמל.
"הוא לא מכניס את ה-זבל- הזה לבית", המשיך, נאנח שוב וחזר
לחבריו.
דיוויד נשם לרווחה. זה מה שהיה חסר לו עכשיו, את כריס על
הראש.
"גם לך יש תיק במקסיקו, כריס?" שאל אחד מחבריו, שככל הנראה
היה עורך דין.
"לא, אני נוסע לברזיל, לבקר את המשפחה. אני אהיה במקסיקו
יום-יומיים לאחר מכן, על פרשה של רצח סוחר יהלומים", ענה
כריס.
דיוויד, עדיין אחוז פאניקה, חשב. לחשוב, זה מה שהוא יכול
לעשות כעת.
הוא עוד יכול לרדת מהמטוס, הטיסה תמריא רק בעוד כחמש דקות.
אך לא. הוא לא יעשה זאת. הוא החליט שהוא נחוש בדעתו להיפטר
מהראיה האחרונה.
הוא לא יכול להרשות לעצמו את ההשפלה - או גרוע מכך - את
המאסר, שיבואו כדין במקרה שסודו הגדול יתגלה.
הוא פחד, במיוחד מהמחשבה שלא יזכה לראות שוב את קייטי.
המטוס החל להמריא, ולאחר מכן לא נותרו לו עוד ספקות.
הוא יביא את הזהב למעסיק שלו במקסיקו, ידרוש תשלום מראש ויברח
עם הזהב להמלטון, ושם יביא אותו למעסיקו השני שישלם לו ביד
יפה, וידאג שהסוכנות תחליף את זהותו הבדויה.
קלי קלות, לא?
נערה חומת שער התהלכה בין המושבים. שערה המתולתל היה אסוף,
והגיע עד למותניה.
היא אחזה במשקפי שמש שחורים, ליפסטיק וטלפון סלולארי.
"מצאתי אותו", היא לחשה אל המכשיר הנייד.
"היי, דיוויד", אמרה לאחר כמה שניות והכניסה את הסלולארי לאחד
הכיסים במכנס הג'ינס שלה.
"מה את עושה פה, פריס?" הוא נראה מופתע למדי, אך הרגיש יותר
נוח כעת, בנוכחות אחת מידידותיו הטובות.
היא גיחכה והרכיבה את משקפי השמש שלה, שולפת תמונה של אדם
מבוגר מכיסה.
"צריך לחסל אותו. הוראה מג'ו", היא לחשה אל תוך אוזנו ומיהרה
להכניס את התמונה לתיקו.
"מה?" הוא היה מבולבל. מה היא עושה פה, לעזאזל?
"סוכנת, דיוויד, אני סוכנת", היא ענתה כשראתה את מבטו
המבולבל. "כמוך וכמו עשרות תלמידי תיכון ברחבי העולם",
המשיכה.
"את? סוכנת?" הוא קרא.
"תנמיך את הקול. לא כל המטוס צריך לדעת על כך." היא פיזרה את
שערה.
"לא סתם מטלטלים בן אדם עד למקסיקו. אם המטרה הייתה להביא את
הזהב לג'ו הוא היה שולח איזה שליח", היא המשיכה.
דיוויד שתק. הוא לא קלט את מה שפריס ניסתה לרמוז לו.
"ג'ו ידע שלא תסכים לבצע עוד רצח, לכן הוא שלח אותי. מצד שני,
הוא לא רוצה את הזהב", היא הסבירה.
"לא רוצה את הזהב?" דיוויד התעצבן. הוא סיכן את חייו, הרג,
ואף סיכן חיי אדם נוספים כדי שאיזה מעסיק יגיד לו לבסוף שהוא
לא רוצה את עבודתו?!
"הוא רוצה מזומנים. אם ימצאו אצלו הזהב זה רק יעורר את חשדות
המשטרה", היא ענתה.
הבלגן שהציף את מוחו של דיוויד החל להסתדר. אז זהו זה.
הוא ידע שלא ארצה לרצוח שוב, לכן אמר לי לנסוע למקסיקו כדי
להביא לו את הזהב, זהב שבעצם לא חשק בו כלל.
"אז איך אנחנו מחליפים את הגוש הזה למזומנים? בוודאי כל
הסוחרים כבר הוזהרו ע"י המשטרה על תיק האוצר של מרלין", הוא
שאל.
"חמוד שלי, הזהב שבתיק שלך הוא רק חלק קטן מהאוצר. אף אחד לא
יחשוד בחתיכת הזהב הזאת", היא צחקקה.
דיוויד הרים גבה. חלק קטן?
"בוודאי שמעת על רצח סוחר היהלומים", היא החלה.
דיוויד הנהן. הרי רק לפני מספר רגעים דודו אמר זאת לחבריו.
"הסוחר הזה מכר את יהלומי הספיר הכחולים שהם יותר משליש
האוצר. ניסינו להוציא ממנו את שם הקונה אך הוא סירב לשתף
פעולה", היא המשיכה.
דיויד הבין עכשיו. הם רצחו את הסוחר. הם בוודאי מצאו את שמו
של הקונה ביומנו, וכעת האיש שהם אמורים לרצוח אוחז ביותר
משליש האוצר.
"דרך אגב", אמרה פריס ועוררה את תשומת לבו של דיויד שהיה שקוע
במחשבותיו, "קייטי, החברה שלך..."
"מה איתה?" דיוויד נראה מודאג.
"היא הייתה אצל המיליונר הזה, סת' מנדלסון", היא המשיכה ושלפה
מראה מתיקה.
"מה? מה היא עשתה אצלו?" הוא שאל, הוא ידע הרי שקייטי לא
תבגוד בו לעולם.
"הלכה לעודד את ידידנו, שמעתי שהיא הייתה קשורה מאוד לאחותו
הקטנה. האחות שאתה רצחת", היא ענתה לו. בנימת הדיבור שלה היה
מעין כעס, ואולי סתם הוכחה על טעויותיו החוזרות.
הוא חזר לשקוע בדיכאון, שרק גדל מרגע לרגע.
"אתה בוכה?" היא צחקה, "תזכור שזו העבודה שלך. אתה תלמד לחיות
עם ההרגשה הזו של רצח." היא המשיכה לצחקק בחשאי.
"את לא מבינה..." הוא לחש.
"אמרת משהו?" היא שאלה למשמע מלמולים מכיוונו.
"לא", הוא שיקר.
"רוצה לקרוא עיתון?" שאלה ונופפה מולו בעמודי השער של עיתון
יומי שנשכח על מושב.
"טוב", הוא לקח את העיתון מידה ועלעל בו בפיזור נפש.
הוא לא טס במטוס כבר הרבה זמן. בדרך כלל היה מבצע את משימותיו
במטוסים פרטיים של הסוכנות, אך שום דבר לא השתנה.
אותם מושבים, אותן דיילות...
הוא חזר להביט בעיתון, אותן כותרות רגילות: שגשוגים, עליות,
סרטי קולנוע שוברי קופות... לפתע לכדו את עיניו מילים קטנות
במרכז הדף -
"ככל הנראה שני תלמידי תיכון מעורבים ברצח הילדה בת השבע
וסוחר היהלומים..."
ומשם תמונות, תיאורים ופרטים אודותיהם.
דיוויד הביט בפריס בפה פעור. הצבע אזל מפניו.
פריס הבחינה בדיוויד המחוויר, שהגיש לה את העיתון וסימן לה
בעיניו על השורות הקטנות.
האם זה הסוף?