פרק א' - הכול בסדר. עד עכשיו.

"נו, מה איתו?" שאלה מריה.
"הוא לא שם", ענה לה דן.
"מה זאת אומרת, לא שם?" שאלה האם כמעט בצעקה. היא הייתה אחוזת
פאניקה יותר מתמיד.
"הוא שם, אבל..." התחיל דן, מתיישב על הספה בייאוש, "הוא לא
ממש מתייחס, הוא... פשוט מתעלם..." המשיך.
"טוב, תנסה להבין. אחותו נרצחה", אמרה מריה.
"זה לא אמור לגרום לו לאילמות שכזאת!" התעקש דן וקם מהספה
בעצבנות, פוסע הלוך ושוב.
"אני מציעה שנעזוב אותו לזמן מה. תן לו לעכל את מה שקורה
סביבו. יקירי, תאר לעצמך שהדבר שאהבת יותר מכל נלקח ממך...
הוא זקוק לתמיכה שלנו, ובמקרה כזה התמיכה היחידה שאנחנו
יכולים להעניק לו היא לתת לו להתמודד עם זה בעצמו".
"אבל מריה -" את משפטו של דן קטעו דפיקות הדלת.
דן ניגש אליה. כנראה עוד אנשים שבאו להציע את תנחומיהם, חשב.
הוא הופתע למצוא נערה, ככל הנראה בת 16. היא לבשה מדים שעליהם
התנוסס סמל ווינגלדון, בית הספר שבו למד סת'. עיניה התכולות
נצצו לאור הצהוב של מנורת הרחוב.
היא עמדה שם, אוחזת ארבעה ספרים עבי כרס, וחייכה.
"אני יכול לעזור לך במשהו?" שאל.
"תהיתי אם סת' בבית, הבאתי לו שיעורים", היא ענתה.
נחמד מצידה, חשב.
"אני מאחל לך הצלחה", הוא אמר ונתן לה להיכנס. כתגובה היא
החזירה לו מבט שואל.
"הוא לא ממש מדבר בזמן האחרון, אבל... את יכולה לנסות", הוא
הסביר וסימן לאחד העוזרים ללוות אותה לחדרו של סת'.
היא הביטה בבית הגדול. תמיד ידעה שסת' בא ממשפחה טובה, אך לא
חשבה שתהיה לכך משמעות גדולה כל כך.
בבית היו ארבע קומות, ובכל קומה היו לפחות שמונה-עשר חדרים
שלא השתמשו בהם כלל. קירות הפרוזדור היה עמוסים בתמונות של
אמנים מפורסמים וגם של כמה מבני המשפחה.
על כל דלת הייתה ידית זהב מצוחצחת, וגם על הדלת עצמה לא היה
סימן אפילו לטביעת אצבע אחת.
מעניין כמה משלמים לעובדים פה כדי לנקות כל דלת, חשבה וגיחכה.
המלווה שליווה אותה אל חדרו של סת' נעצר סימן לה בידו את
החדר, פושט את מעילה ומניח אותו על הקולב שניצב על ידה.
הדלת הייתה מעץ אלון מלא, משויפת במקצת. ידית הזהב הייתה
מבריקה, הרבה יותר מידיות שאר הדלתות. היא יכלה להבחין שהיה
לו מנעול למפתח אישי משלו.
היא נקשה על הדלת בזהירות, חוששת לשרוט ולו עשירית סמ"ר בדלת
היקרה.
היא דפקה עוד מספר פעמים, אך איש לא ענה לדפיקותיה.
לבסוף, מיואשת, היא אמרה -
"סת', זו אני, קייטי."
סת' הזדקף. שערו הפרוע היה עכשיו פרוע הרבה יותר, אם זה אפשרי
בכלל, ועיניו הירוקות נפקחו מיד.
הוא אכן לא היה שם, הוא היה במקום שנקרא "חלום". חלום בלהות
גדול.
הוא נבלע בתוך אלפי מחשבות, שמתוכן מחשבה אחת כרגע עלתה
במוחו. והמילים הדהדו בראשו בלי הרף.
סת'. זו אני, קייטי.
קייטי!
"קייטי!" רצה לצעוק, אך קולו סירב לשתף פעולה.
הוא רץ אל הדלת, בתקווה לראות את אחותו הקטנה, שוב.
התקוות, החלומות, המחשבות. הכל התנפץ ברגע שראה את קייטי
גליאני, ידידתו מהכיתה המקבילה.
חברתו של דיוויד, קפטן קבוצת הפוטבול של בית הספר.
הוא חייך. חייך כדי להסתיר את האכזבה שחש ברגע זה ממש.
"הבאתי לך את השיעורים בספרות", היא חייכה אליו בחזרה
והתיישבה על המיטה הזוגית הגדולה שלו.
גם הוא התיישב, צופה בה מניפה את שערה השחור הארוך מעל פניה,
מפזרת אותו כדי לאוספו ולסדרו מחדש.
קייטי נשכה את שפתיה שיבשו מעט, וחייכה.
הוא הרגיש איך הרגשה נעימה ממלאת את גופו. הוא לא רצה שהרגע
יפוג.
היא יפה, חשב. כמעט כמו פריס.
פריס. מלכת הכיתה, זו שאהב עוד מימי הגן.
הוא היה 'מקובל' לא פחות, אך אחרי הצעות ודחיות חוזרות
ונושנות הוא החליט שזה חסר סיכוי.
ספרות.
הרגע האידיאלי לשיעורים בספרות.
בדיוק בזמן שאין לו האומץ להוציא ולו הגה מפיו.
"אבא שלך סיפר לי שאתה לא ממש מדבר מאז ה... ה..." היא הפסיקה
לרגע וחשבה איך לנסח זאת בעדינות.
"ה... רצח ההוא", אמרה ונעצרה, מצפה לתגובה כלשהי.
וכשראתה שזו לא באה המשיכה: "אני חושבת שהדרך הטובה ביותר
לפרוק דברים שמכאיבים לך היא בכתיבה. גב' קאוס-ווינר ביקשה
שנכתוב קטע. חשבתי שאולי יהיה נחמד אם תכתוב אחד, וגם אם לא
תגיע מחר לבית-הספר אני אוכל להגיש לה אותו בשבילך." היא
סיימה, מחייכת אליו שוב.
הוא חשב. חשב על המון דברים, וביניהם על זה שהוא חושב המון
בזמן האחרון. יותר מדי.
אבל יותר מכך, הוא חשב על כך שקייטי היא אדם פשוט גאון.
שמח על הרעיון, הוא ניגש במהירות אל שולחן הכתיבה שלו ושלף
מהמגירה קלמר עמוס עפרונות. הוא בחר את העיפרון האהוב עליו,
שלף מחברת והחל חושב.
"אני חושבת שאתה תזדקק למעט שקט אם אתה מתכוון לכתוב. אז כדאי
שאני... פשוט... אלך."
"לא!" פלט סת' ולאחר השתתק.
זהו זה, הוא הצליח לדבר. אבל מה לעזאזל דחף אותו לעשות את זה
דווקא עכשיו?
יכול להיות שזה משום שהוא מרגיש כלפי קייטי...
שטויות! הוא מיהר לסנן את המחשבה הזאת מראשו, מזכיר לעצמו
שהוא עדיין אוהב את פריס, הילדה שניסיון לקשר איתה שואף לאפס
סיכויים.
"אני רוצה שתישארי ותעזרי לי עם הקטע שלי", הוא אמר כמעט
בלחישה. "זאת אומרת, אם זה לא מפריע לך", הוא מיהר להוסיף.
היא חייכה והניחה את הספרים שלה בחזרה על הספרייה של סת'.
"בוודאי שלא מפריע לי", אמרה והתיישבה על ידו, כותבת גם היא.
המחשבות שטפו את מוחו. בדמיונו ראה תמונות צבעוניות, שמחות.
ולאחר תמונות שחורות, מזוויעות, מחרידות.
הוא ניקה את ראשו, וידו, כאילו באופן אוטומטי, החלה כותבת:
לחזור לאותה נקודה,
לבית הריק בשדרה הסמוכה.
הבית שבו חייתי חיים,
בחדר שכולו שורץ אנשים.



אחר צהריים, אותה נקודה.
הולכת, פוסעת על יד מיטתה.
נכנעת לכוח פנימי, הבדידות
כוח אפל השולט בקרירות.



היא צעדה לצידה, לצד הבדידות
כשתי חברות - לעולם ייפרדו.
על שביל נטיפים צעדו הן יחדיו,
נטיפים של בדידות, נטיפי מארב.
הבדידות היא רעה, לא טובה - מזיקה.
והיא נשארה לבדה, לבדה.



לחזור לאותה נקודת התחלה,
ללכת לחדר שבו היא ישבה.
לראות בדמיון את מקום הגופה,
ומבט פניה של ילדה דחויה, בודדה.
קייטי חיבקה את כתפיו של סת', שרעדו מבכי.
"די, די, סת'", היא מלמלה, "יהיה בסדר". גופו הקשיח בניסיון
לעצור את הבכי, ולבו יצא אליה.
קייטי כל כך רצתה לעודד אותו, להבטיח שלעולם לא תהיה לו עוד
סיבה לבכות, אבל לא יכלה לשקר לו וגם לעצמה. היא הייתה קרועה
לגזרים, רחוק מאוד ממצב שבו הייתה מסוגלת לשמש לו כמשענת.
בלבה בכתה עדיין על אובדנו של אד, אחיה הבכור. והעובדה שהיא
יושבת כאן, בריאה וחיה, על רצפות ביתו, ועוד עם סת', רק
הגבירה את געגועיה לאחיה המת.
היא ניגבה את דמעותיה כדי שסת' לא יבחין בה נשברת.
"כדאי שאזוז", היא לחשה.
לאחר שהלכה סת' נזכר בדבריה יהיה בסדר.
כן, הכל בסדר. עד עכשיו.