ואולי אני נהג מונית
משוטט בעיר, בשעות האחרונות שלה
רואה אותה מחליפה גוונים
משחור ללבן, דרך האזורים האפורים
ובינתיים, הכול נחרט
דרך השדרה המרכזית
זוג זקנים, שלא מוותר על אף יום
להחזיר אותם בשלום חזרה
ברדיו אני שומע
את הלילה, מנגן אותה איטית
ואני נכנעתי כבר מזמן
לסיפוקים המיידים
אלה הכניעו, טובים ורבים
עד שלא ביקשתי אפילו להילחם על מקומי
עוצר בפינה
בחורה שקטה, שיער מסתיר פנים, מבקשת
"סע דרך הים, אל הירקון"
ודרך המראה רואה
איך הלילה נפל עליה
בלי שהיא שמה לב
והוא בינתיים תפס מונית לשדה
היא לא ביקשה לדעת מאיפה
הוא לא ביקש לספר
ואני רואה איך הכלבים מתחברים בפינה
ללהקה קטנה
היא שואלת אם אפשר לעשן, ואני שואל
כמה זמן עוד נשאר לי לפני הסוף הגדול
אחרי שהיא תיעלם מחיי
אקח את הבחור, עם החליפה השחורה
הוא לא יגיד לאן, רק יבקש שאסע מהר
זה יכול להיות היום, זה יכול להיות מחר
כולנו נכנעים פעם אחת בחיים
ותמיד, זה לכול החיים
רואה את אלילי היופי מוכרים אותו בזול
ומי שלא קונה, נשאר עם עצמו
אני מבקש את התשלום, והוא יודע את המחיר
ובינתיים העיר משתנה מאור אחד לשני
ליד הים, יש חבורות רחוב
שמבקשות רחמים דרך עיניי הסכנה
ואני נוסע משם בחזרה אל הכבישים הקטנים
גבר עם תיק קטן, אישה וילד נשארים מאחור
זה סיפור שלם, שלא יכול לכתוב
הוא מביט לאחור, אולי מבקש ממנה
לזכור את אותו זיכרון
ואני לוקח אותו למלון הקרוב
חרטות וצלקות, הכול נשאר טמון באותם מקומות
ברדיו זה שירי לילה, ושדרן שבוכה את היום שנגמר
ואני ברחוב המחבר בין שני חלקי העיר
לא יודע במה לבחור, לא יודע איך להשלים
נדודים של לילה, אל תוך מחסנים מתפוצצים
רגע לפני שהבוקר יעלה
אני אקח אותה, מפינת הרחוב
היא לא תאמר מילה, ואני לא אבקש תשלום
עד הבית שלה, אחכה שהיא תתעורר
תצא מן המונית, תיכנס לדירה
האור יידלק, ואני אסע לחפש
לילה אחר