נדנדה עפה ברוח,הילד ברח,
הילד איננו,האם ישוב?
זאת לא נדע לעולם..

תחושה של בדידות עפפה אותו בימיו האחרונים,
תחושה של כאב מהולה בעצבות,קשה היא ההרגשה,
קשה ולא ניתנת להתכה.
זה שוב מכה בו,אני רואה זאת,אני חש בזאת,
זה פוגע גם בי,כאילו היה עצם מגופי.
וזה כואב!זה שורף!זה לוקח ממני הכל ולא מחזיר חזרה.
אלוהים!למה זה קרה?
הרי אותו ילד,הביא עלינו כל כך הרבה ששון,
כל כך הרבה גילה וחדווה,אמנם מידי פעם גם עצב נורא,
אבל הוורוד גבר על השחור!
וזה מדאיג,וזה מפחיד!זה לא ניתן להחזרה!
זה נראה כאילו,כל העצב,כל הכאב,נכנס לתוכו ולא רצה לצאת ממנו.

הוא הקריב את נפשו,הוא הקריב את נשמתו,
ובמותו הוא ציווה לנו את חייו,חיים של שחוק,בלי עצב וכאב,
חיים של נשמה,נשמה טהורה.
הוא הקריב את נשמתו,למה?כדי לכפר בעדינו,כדי להחזיקנו,
כדי שאנחנו נישאר בחיים,וכל זאת על אף גילו הרך.

וזה שוב מכה,העצב חודר,הכאב דוקר,וזה לא ניתן להחזרה,
תחושה של אבידון,אבידון של נשמה טהורה.