תמיד כשאני הולכת ברחוב אני מתפעלת מהעובדה שאני לא עושה חורים
במדרכות בהן אני דורכת. פעם פעמיים כבר נתקעתי ועצרתי במו גופי
גרם של מדרגות נעות, אבל המדרכות, הרי כל משקלי נשען בכל פעם
על נקודה אחת קטנה, כף הרגל שלי, שלמרבה הפלא לא קרסה ונשברה
מהעומס במהלך חיי עד כה. הייתם מצפים שלהר אדם כמוני יהיו כפות
רגליים ענקיות על מנת לפזר את המשקל על שטח גדול ככל האפשר,
אבל לא, אני במידה שלושים ושבע (37) בלבד, ממש כמו הייתי
אנטילופה צעירה המדלגת לה בחדווה בלתי מוסברת בסוואנות
האפריקאיות. אז זהו, שאני רחוקה מרחק רב מאנטילופה. הפעם
היחידה בה הייתי קרובה לאנטילופה זה כשהגישו לי צלי אנטילופה
באיזה מסעדה יוקרתית, שלא אנקוב בשמה היות ואני כמובן לקוחת
זהב שלהם ואינני רוצה להעכיר את הקשר שלי איתם באמצעות פרסומת
זולה, והמנות המיוחדות שלהם אינם ידועות לכל מפאת החשש מארגוני
תנו לחיות לחיות ושכאלה. הבעיה עם נעליים במידה שלושים ושבע
(37) לאישה בגודל שלי זה שאין שום סיכוי שאני אצליח לראות את
הנעליים שאני נועלת. אני מסתכלת למטה, רואה חזה, בטן וזהו.
שולחת רגל קדימה, זה לא ממש עוזר. בישיבה אני בכלל לא מגיעה
לנעליים ואני חייבת לרכוש נעליים ללא שרוכים או סגירה כזאת
ואחרת אלא רק כפכפים למיניהם. שלא תחשבו לרגע שרק לכפות
הרגליים אני לא מסוגלת להגיע, ישנם אזורים בגוף שלי שלא נגעתי
בהם שנים. במקלחת אני משתמשת במקל ארוך עם ספוג רחצה בקצהו על
מנת להגיע לשוקיים, לכתפיים לעורף ולחלקים נרחבים בגב שלי.
להתגרד בגב, רק על קיר או עץ אקראי, ופעולות יומיומיות פשוטות
כמו הליכה לשירותים או החלפת אוהל, סליחה, חולצה, דורשות
התארגנות מיוחדת. הטבע מתעתע בנו לפעמים. נותן אגוזים למי שאין
שיניים. עם רגלי אנטילופה כמו שלי יכולתי להרשות לעצמי דגמי
הנעליים המדהימים והעדינים ביותר שבנמצא,אך עם משקל כמו שלי
אני מסתפקת באחרונה בכפכפי קרוקס מכוערים שנמעכים ונעלמים לי
לחלוטין אחרי חודש שימוש.



שמנה.