היא ישבה ובכתה, אני לא יודעת למה, אפילו היא לא ידעה.
היא רק ישבה ובכתה
כל כך כאב לה
אני לא יודעת מה, אפילו היא לא ידעה.
אולי זו היתה תחושת האכזבה? או הבדידות או אולי מין תחושת
בגידה שכזאת?
היא הרגישה לבד, לבד בעולם,
צפה בתוך הריק, בתוך בועה
אולי היא הרגישה מוגנת?
עכשיו אני זאת שצוחקת
מחר היא זאת שתבכה
אני זאת שאלך אחריה עד הסוף
היא תהיה שם כשהכל יגמר
אני הייתי שם כשהכל התחיל
בינתיים היא תלך אחרי
אני אהיה הקול הקטן בתוך ראשה
היא זאת שתגיד לי לסגת, לוותר
להרוס את כל מה שאני עוד אבנה
לזרוק את כל המפתחות ולסגור את כל הדלתות
אחרי הכל זה די פשוט לכאורה
כי היא זאת אני
ואני זאת בעצם היא....