"זה אתה??" אמרתי בקול מתפלא
חוטפת לו את התעודה מהיד ומקריבה קרוב קרוב לעיניים
לא האמנתי שזה הוא, נראה כ"כ שונה, מחורר במיליון מקומות בפנים
"נו עזבי אותי, זה היה פעם.." הוא צחק ואמר לי
ואני עדיין בהלם מזה שהבנאדם שבתעודת זהות והבנאדם המושלם הזה
מולי הם אותם האנשים.
הוא חיבק אותי והלכנו מחובקים לאורך הטיילת על קו הים, שקועים
בתוך הרוח הקרירה ומרגישים הכי קרובים שאפשר להרגיש.
עצרנו בבר על החוף, והתיישבנו קרוב קרוב לים, להרגיש את טיפות
הגלים הקטנות מתנצפות עלינו ומחיות אותנו מחדש.
הזדמנו לשתות ולאכול ודיברנו בלי סוף, עד סוף הערב, קופסאת
הסיגריות שלנו הייתה ריקה כבר.
אחרי שעזבנו את המקום, המשכנו עוד קצת לטייל עד שלבסוף חזרנו
לחדר שלנו במלון קטן ששכרנו לאותו הערב, קרוב לים, קצת רועש,
אבל אחרי הכל ת"א, אז מה אפשר לצפות..?
נכנסנו לחדר ונשכבנו על המיטה באנחה גדולה מרוב העייפות,
כשהמבטים שלנו פתאום נפגשו, הוא התקרב ונישק אותי
הלילה הזה היה אחד הלילות הלבנים שלי שלא יכלתי או רציתי לעצום
עין לשנייה, מרוב שפחדתי שהוא לא יהיה שם כשאני אקום.
דיברנו על הכל בלילה, ראינו יחד ערוץ הקניות, שתינו בירות,
אכלנו במבה ובין לבין מתחבקים ושוכבים על המיטה.
הוא נרדם לרבע שעה, ואני בנתיים התעטפתי בסדין הלבן שיכסה את
גופי העירום. אספתי את שיערתי כלפי מעלה כשכמה מהתלתלים החליטו
לנשור לכתפיי וצווארי.
"את יפה ככה" שמעתי פתאום קול אומר בדיוק כשהוצאתי את עשן
הסיגריה מגופי. חייכתי אליו ושמחתי שהוא לא נרדם עד הבוקר.
בנאדם ישנוני, זה מדהים עד כמה הוא יכול להירדם בכל מצב ובכל
מקום.
"בואי שכבי כאן, נמאס לי כבר לחבק את הכרית הזאת במקומך"
כיביתי את הסיגריה ונשכבתי לידו, כשהוא מאחוריי, מחזיק אותי
חזק.
תמיד היה לו קטע מוזר, אם הוא היה הולך לישון, הוא היה צריך
לחבק משהו, אם זאת לא אני, זאת הכרית.
הרגשתי את הנשימות שלו מתנגשות לי בעורף וחיזקתי את האחיזה בו.
לא רציתי שהלילה הזה יגמר, מצידי, יכלתי למות ככה, כמו שאני,
מחובקת איתו, מנותקת מכל גורם אחר בעולם. אני והוא - זה הכל.