[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמריש שין
/
צפירה בוואדי

הלילה הוא שוב פעם הופיע לי בחלום. שוב הוא מנסה להתקרב אלי,
להושיט יד, חסר אונים. הפחד ניכר בעיני שנינו, ואפילו שאני כבר
יודע שזה רק חלום אני עדיין משותק כולי ולא מצליח להגיד לו
"תזהר, תזהר..."
התעוררתי מוקדם. כל הלילה לא הצלחתי לישון ושכבר נרדמתי היו לי
סיוטים שרק גרמו לי לרצות להתעורר. זה לא הפעם הראשונה שזה
ככה. מאז המקרה היו לי הרבה בעיות להירדם ולמרות שלאחרונה זה
נרגע קצת, הלילה זה חזר שוב פעם. אחרי עוד כמה נסיונות כושלים
להירדם ויתרתי, וסתם נשארתי לשכב במיטה בעיניים עצומות,
והזכרונות עלו שוב...
לפני ארבעה חודשים הלכנו אני ואבא לקנות רהיטים בשוק של טול
כרם. היה זה יום שבת בהיר ונעים ואני זוכר היטב את התרגשותי
הגדולה לקראת הנסיעה לשוק הססגוני של העיר הגדולה. כשהגענו
לשוק לא הבחנו במשהו שונה במיוחד, והתחלנו להסתובב לאיטנו בין
הדוכנים השונים. פתאום החלו להשמע קולות נפץ וצעקות רמות, ובן
רגע מצאנו את עצמנו בלב שדה קרב בין חמושים פלשתיניים לחיילים
יהודים. מצאנו מסתור בין הדוכנים ואני זוכר שאבא חיבק אותי חזק
חזק ואמר לי לא לפחד ושהכל יהיה בסדר. קולות הנפץ הלכו והתגברו
ואני הרגשתי איך מרוב פחד כל השרירים שלי משותקים והכל מסביבי
נעשה מטושטש... אנשים רצים, צעקות, יריות, עשן, חיילים מתקרבים
לעברנו, אחד מהם צועק משהו בערבית לא ברורה, הוא מתקרב, אבא
מהדק את האחיזה, החייל מושיט את ידו, חמוש פלשתיני מגיח
מאחוריו, הוא מרים את הרובה, רעש מחריש אוזניים... דממה...
אמא נכנסה לחדר להעיר אותי וראתה שאני כבר ער. ביקשתי ממנה לא
ללכת היום לבי"ס והמצאתי שאני לא מרגיש טוב. היא הסכימה מיד
למרות שנראה לי שהיא ידעה שאני לא באמת חולה. העניין הוא שהיום
יום הזכרון אצל היהודים, וזה מזכיר לי את כל מה שקרה.
אני חושב שאם כל הסיפור בשוק לא היה קורה, ספק אם בכלל הייתי
שם לב שהיום יום הזכרון כי בדרך כלל בכפר לא מרגישים אותו
בכלל, ואפילו את הצפירה בקושי שומעים. עד לפני כמה שנים בכלל
לא ידעתי שיש צפירה עד שלמדתי בבי"ס שהיהודים עומדים דום בזמן
ששומעים אותה וזה כדי לתת כבוד לכל החיילים שמתו במלחמות שלהם.
אז אתמול, בגלל שדיברו איתנו על זה שוב בבי"ס, שאלתי את אבא
בזמן ארוחת ערב אם זה בסדר שאני גם אעמוד בזמן הצפירה בשביל
לתת כבוד לחייל הזה שניסה להציל אותי ואותו. אבא הסתכל עלי
בכעס ואז התחיל לצעוק עלי שאני לא אעיז אפילו לחשוב על זה,
ושזה בושה למשפחה שלנו שאני בכלל שואל את זה, כי בין כל
היהודים האלה שמתו שלכבודם עומדים בצפירה היו גם כאלה שניסו
לגרש את סבא והאחים שלו מהכפר שלנו, ושבכלל זה מנהג של היהודים
ושלא צריך ללמוד מהם כלום, אולי רק איך לכבוש ולהתעלל. ושהוא,
אפילו שהוא היה מוקף פעם רק ביהודים בזמן הצפירה הוא נשאר לשבת
ולא פחד למרות שכולם הסתכלו עליו. ואני מרוב שאבא צעק וצעק כבר
לא הצלחתי להבין מה הוא אומר ורק הפנים של החייל הזה הופיעו לי
שוב פעם בראש...
אחרי עוד קצת זמן שנשארתי לשכב במיטה החלטתי שאני לא יכול
להשאר ככה כל היום וירדתי למטה לאכול ארוחת בוקר. במטבח נתקלתי
באבא. הוא חייך אלי וברך אותי בברכת בוקר טוב. נראה היה שהוא
שכח לגמרי ממה שהיה אתמול. למרות שאני לא שכחתי אמרתי לו חזרה
בוקר טוב, כי לא רציתי להכעיס אותו שוב פעם, והתיישבתי לאכול.
אחרי כמה דקות צלצל הטלפון אז הלכתי לענות. זה היה אחמד, בן
דוד שלי. הוא סיפר לי שהוא נוסע היום לכפר סבא כדי למכור פטישי
פלסטיק וקצף, כי זה מה שהיהודים אוהבים לקנות ביום העצמאות
שלהם, והציע לי להצטרף. האמת היא שלא התחשק לי לראות חגיגות כי
הייתי עוד מבאוס מהלילה, וגם נראה לי קצת מוזר שזה מה שהיהודים
קונים בחג. אבל, מצד שני אחמד אף פעם לא אמר דברים סתם. חוץ
מזה כבר לא רציתי להשאר בבית ואם אפשר להרוויח קצת כסף אז למה
לא. אז אמרתי לו שכן וקבענו שהוא יאסוף אותי עוד שעה עם המשאית
של אבא שלו.
בינתיים, עד שהוא יבוא, עליתי למעלה להחליף בגדים והתיישבתי
לראות קצת טלויזייה בסלון. כל הערוצים בעברית שידרו תוכניות
עצובות כאלה ולמרות שזה שעמם אותי וגם לא הבנתי הרבה לא עברתי
לערוצים אחרים שאני אוהב כי עדיין הרגשתי שאני צריך לתת כבוד
ליום, אפילו שאבא אמר אחרת. בחרתי איזה תוכנית שנראתה לי הכי
פחות משעממת מכולם. זה היה סרט על ילד שאף פעם לא פגש את אבא
שלו שמת באחת המלחמות בזמן שהוא עוד היה בבטן של אמא שלו.
ניסיתי לדמיין איך החיים שלי היו נראים אם אבא היה מת וחשבתי
שבטח זה יהיה נורא מוזר כי מאז שאני זוכר את עצמי אבא כל הזמן
פה, וכמעט כל דבר שאני עושה זה בגללו. אז אולי מצד אחד הייתי
יכול לעשות דברים שהוא לא מרשה לי כמו לשחק כדורגל יחף או ללכת
לישון אחרי אחת-עשרה, אבל מצד שני זה יהיה נורא עצוב כי למרות
שאבא לפעמים כועס, הוא אוהב אותי מאוד ואני בטוח שהוא לא ייתן
שמשהו רע יקרה לי, ממש כמו שהוא אמר לי שהסתתרנו מתחת לבסטה
בשוק.
בינתיים הסרט נגמר ואני המשכתי לזפזפ בין הערוצים, והרגשתי איך
שהעיניים שלי נעצמות כי הייתי עוד נורא עייף מהלילה, ובשנייה
שהם נעצמו לגמרי פתאום שמעתי אותה.
בהתחלה לא הייתי בטוח שזה באמת היא כי בדרך כלל שומעים את
הצפירה ממש חלש והפעם חזקה יותר. היא גם הפסיקה לשנייה ואז
נשמעה שוב, הפעם חזקה וארוכה יותר.
המחשבות החלו להתרוצץ לי בראש בבת אחת. שוב פעם דמיינתי את
החייל הזה, שפתאום נראה לי דומה לתמונות של האבא של הילד
שראיתי בסרט והרגשתי איך אני מתרומם מהספה ונעמד מתוח כמו
שראיתי בטלוויזיה חיילים עומדים בזמן צפירה, ככה עם הידיים
מאוגרפות בצדדים. זהו, אמרתי לעצמי, לא אכפת לי מה אבא חושב או
אומר, החייל הזה ניסה להציל אותי והדבר היחידי שאני יכול לעשות
בתמורה זה לתת לו דקה של כבוד. מצדי שכולם יראו איך אני, ילד
ערבי, עומד באמצע הסלון של הבית שלו ונותן לחייל יהודי שאפילו
את השם שלו אני יודע, כבוד אחרון.
בזווית העין ראיתי את אמא נכנסת לחדר ובוהה בי. "מה אתה עושה
עאטף?", היא שאלה אותי. לא עניתי והמשכתי לעמוד. "הכל בסדר
איתך? למה אתה עומד ככה סתם באמצע הסלון? אחמד כבר שלוש דקות
מחכה לך בחוץ, אתה לא שומע אותו צופר?"
"א...א..אחמד, צ...צ..צופר?", גמגמתי, ואז הבנתי שמה שאני שומע
זה בסך הכל הצופר של המשאית של אבא של אחמד.
"הכל בסדר", חייכתי במבוכה, "סתם חשבתי על משהו. אני כבר מרגיש
יותר הרבה יותר טוב ואני כבר הולך."

נישקתי את אמא, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה בריצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלוהים, (הכוונה
להוא שמאשר את
הסלוגנים) אני
יודעת שיש לך
המון דברים
לעשות, מיליארדי
תפילות ותחינות
(יאמי!) להקשיב
ואלפי סלוגנים
לאשר. אבל אנא
ממך אלוהים,
תאשר לי את
הסלוגן הקטן
שלי. מה אכפת
לך? תצא גבר.
תצא גדול. אתה
כבר כזה... אבל
בח'יית...






אחת שהתייאשה
אחרי ששמרה על
כבודה ולא ליקקה
למאשר
הסלוגנים.
נגמר לה הכבוד.
עכשיו היא נשארה
עם לשון מלאה
בשיערות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/07 11:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמריש שין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה