אני אוהב לרוץ. לא רצתי אמנם כבר כמה שבועות, אבל בימים שאני
רץ אני מרגיש טוב יותר. גם אחרי גם לפני ולפעמים אפילו תוך
כדי. יש אנשים שלא מבינים את האהבה הזו שלי. מנסים לשכנע אותי
שאם כבר לרוץ, עדיף לעשות את זה בחדר ממוזג עם כוסיות מפוזרות
בחדר מלא מראות באיזה מכון בת"א. הם לא מבינים שלרוץ באוויר
הפתוח (גם אם הוא האוויר המזוהם של ת"א) יש ערך אמיתי, שונה
מזה שסתם מעצב את הגוף. ריצה בחוץ גם מעצבת את הנפש, אני תמיד
אומר.
מסלול הריצה שלי הוא די קבוע. השינויים הגדולים ביותר שאני
מרשה לעצמי להכניס הם רק באורך המסלול בתוך פארק הירקון ולא
בדרך אליו. זה לא שאני מפחד משינויים או משהו כזה, אלא שברגע
שאני יוצא לרוץ והמחשבות מתחילות לשטוף, הרגליים שלי מובילות
אותי באותו מסלול קבוע, כאילו שיש להן תוכנית משלהן.
אתמול לא הצלחתי להירדם. גם לישון כמו שצריך לא יצא לי כבר
כמה שבועות. אולי בגלל בעיות בעבודה. אולי בגלל דברים אחרים.
לא יודע. אחרי התהפכויות מרובות במיטה קמתי לסלון לראות
טלוויזיה. ב2:30 - בבוקר מסתבר שכבר אין מה לראות. שמתי על
עצמי חולצה בלויה ומכנסי ספורט ואת הנעליים החדשות שקניתי
לריצה ויצאתי לדרך. אף פעם לא רצתי בשעות כאלה. למעשה מעולם
לא הסתובבתי ברחובות בשעות כאלה. ת"א היא אולי עיר ללא הפסקה
במקומות הבילוי, אבל הרחובות שמובילים אל הפארק היו ריקים ממש
כמו הרחובות של חיפה בשעות הבוקר המוקדמות. יש משהו מוזר
ומאיים ברחובות ריקים. משהו אפל ומטריד באוויר. שקט לא רגיל
ובניינים דוממים בצורה שמתאימה לשעות הקטנות האלה של הלילה.
כשיצאתי מהבית האוויר היה נקי ורגוע, אבל ככל שהתקרבתי לפארק
התחלתי להיכנס לתוך ערפל כבד. מסוג הערפילים שלא מאפשרים לך
לראות למרחק שעולה על מספר מטרים בודדים.
קצב הריצה שלי התגבר כשנכנסתי לפארק הריק. חשבתי לעצמי שלמרות
שהשעה כבר 3:00 לפנות בוקר, זה טיפה מוזר שלא ראיתי ולו נפש
אחת חיה, לא בדרך לפארק ולא בפארק עצמו. אפילו מכונית או
אופניים, איזה קטנוע מרעיש ומרגיז. כלום. שקט ובדידות מוחלטת.
הנחת היסוד שלי הייתה מוטעית פשוט, כך חשבתי, למה שיהיו אנשים
ביום חול רגיל לכל דבר בשעה כזו מאוחרת ובאזור נטול ברים ובתי
קפה?
הייתי מבסוט מקצב הריצה שלי והחלטתי להמשיך מערבה לאורך
הירקון, חריגה קלה מהמסלול הקבוע, אבל בתוך הפארק, עדיין עומד
בחוקי הריצה הלא כתובים שלי. הרגשתי טוב. בכושר. חזק מספיק
כדי להגביר את הקצב מבלי שייגמר לי האוויר לקראת הדרך חזרה.
כשהגעתי לסיבוב האחרון בפארק, ממש לפני אולם אוסישקין הישן
הערפל החל להיות סמיך עוד יותר.
אני יכול לנסות לתאר במילים מפוצצות ובדרמטיות ,שלחלוטין לא
תהיה מעושה, את מה שראו עיני מיד לאחר הסיבוב הזה. גם אנשים
פחות דרמטיים ממני היו מוצאים את המאורעות הבאים מטורפים
לחלוטין, אבל אני, שידוע בסיפורי "הגבורה" שלי מנסה עד עכשיו
למצוא את המילים. ולא שחסרות מילים לתאר את מה שראיתי, כל
מילה שאני אכתוב או אומר רק תעשה עוול למציאות שעברה את כל
הדמיונות שלי.
מתוך הערפל הסמיך יצאה סירת מפרש ישנה ששטה לה באיטיות לאורך
הנהר. אני רץ כבר למעלה משנתיים בפארק הירקון ומעולם לא ראיתי
סירה בגודל כזה בטח שלא סירת מפרש. איזה רוח כבר יכולה להניע
סירת מפרש בתוך הפארק? ומי לעזאזל משיט אותה בשעה כזו?אבל מה
שהיה עוד יותר מוזר היה שהיא, הסירה זאת אומרת, עשתה את דרכה
ישירות לכיוון שלי. כאן המקום להזכיר שהרוח בפארק הירקון
הייתה כלא קיימת, ובכל זאת הסירה נעה בשלמות (אם אפשר לתאר
ככה תנועה) לכיווני. הבחנתי (עדיין, תוך כדי ריצה, להזכירכם)
ברוח יפיפייה (אם אפשר לתאר כך רוח) שאחזה במפרש הלבן והארוך.
הסירה נראתה כמו הסירות הישנות מסרטים של פיראטים חביבים יותר
וחביבים פחות. הכול נראה לי כמו הילוך איטי. הייתי יכול
להישבע ששמעתי מוסיקה מתוך הסירה. אשכרה סרט אימה. גם המוסיקה
התאימה.
אתם כמובן משוכנעים שנעצרתי לגמרי, אולי אפילו הסתובבתי
לכיוון השני ונסתי כל עוד רוחי בי. באינסטינקט ראשוני אכן
הייתי אמור לרוץ אחוז דיבוק לכיוון ההפוך. ויכולתי לעשות זאת
בקלות. הדרך הייתה כמובן פתוחה לפני כמו בכל יום רגיל. אבל
משהו מוזר משך אותי דווקא בכיוון ההפוך, כיוונה של הסירה.
מתוך הערפל הסמיך שהלך והתבהר ככל שהתקרבה הסירה אלי (ואני
אליה) הצלחתי להבחין בו.
רב חובל עמד על החרטום ועל כתפו נשר גדול ומרשים, וכשאני אומר
רב חובל, אני מתכוון לרב חובל אמיתי כזה, עם כובע פיראטים
ורגל מעץ, כמו שכתוב בכל תסריט הוליוודי סטנדרטי. לידו עמד
גאה יגואר שחור שרירי ומדהים. לא מפחיד. פשוט מרשים. עצרתי
לגמרי והסירה עצרה לידי.
רב החובל עמד והסתכל עלי ויכולתי לראות את העיניים השחורות
שלו. הוא סימן לי עם הראש שאתקרב ואעלה לסירה וכשלא הגבתי (מן
הסתם...מה אני משוגע לגמרי? בעצם כן. הרי עכשיו הייתי אמור
לרוץ בריצת אמוק מטורפת לכיוון הבית, או לכיוון איזה בית
משוגעים!) הוא פתח את פיו ואמר בקול הכי שקט ורגוע ששמעתי
מימי, "אז מה איתי? שנזוז?", איתי? נזוז?! איך לעזאזל הוא
יודע איך קוראים לי?!
בטח הייתי אמור לשאול את זה, אבל במקום זה יצא לי משהו כמו,
"נזוז לאן?"
"לאן שהרוח תיקח אותנו". נו באמת. כמה דרמטי אתה יכול להיות
אח שלי? אנחנו בסצנה בטלנובלה ולא סיפרו לי? ואיך הגבתי?
"יאללה, נשמע מגניב" ועליתי לסירה. דפוק לגמרי.
אני לא יכול להסביר את זה היום, אבל באותו הרגע הייתי מוכן
לעשות כמעט הכול לא רק בשביל להרגיע את יצר הסקרנות שלי אלא
כי היה משהו מאוד (אבל מאוד) משכנע ברב החובל הזה. אה, והוא
גם הכיר אותי, מסתבר.
הסירה הייתה קטנה ממה שחשבתי וכללה שני מפרשים ארוכים ולבנים
לגמרי. במרכזה היה ביתן מגורים כזה ומתחתיו המנוע. בחלק
האחורי של הסירה (ירכתיים קוראים לזה, לא?) היה ספסל לבן
ולידו שולחן עץ עם בקבוק יין שנראה כאילו עברו עליו הרבה
שנים. החלק הקדמי (חרטום? ידעתי שהייתי צריך להקשיב בשיעורי
ימאות) של הסירה היה ריק. ולמה אני מציין את העובדה הזו ? כי
איפה לעזאזל נמצא ההגה של הדבר הזה? איך מכוונים אותו לאן
שרוצים?
"אמרתי לך שניתן לרוח לקחת אותנו, נכון?", רב החובל קרא את
מחשבותיי, "אז סמוך עליה שתעשה בשבילנו את העבודה, לפחות
בהתחלה" ואיך שהוא אמר את זה הסירה הסתובבה והחלה לשוט
במהירות הולכת וגוברת במעלה הירקון.
"בוא, נפתח לנו בקבוק יין ונדבר". הוא הלך לכיוון הירכתיים
כשהיגואר לצידו והנשר על כתפו, ואני הלכתי אחריו (כן, לא
שפוי, ידוע). בקול עמום ונעים הוא פתח את הפקק ומזג שתי כוסות
שכנראה הוא הוציא מהכיס כי אני לא ראיתי אותן קודם. הוא הושיט
לי כוס אחת והרים את הכוס שלו באוויר. "מה נאחל לעצמנו? אתה
יודע מה? נשאיר את זה לאחר כך", ובשלוק אחד מהיר הכוס שלו
התרוקנה. רוקנתי את הכוס שלי מיד אחריו ובמפתיע היין היה ערב
לחיכי.
"אולי עכשיו זה הזמן להיכרות בנינו", הוא אמר, "אני אומאדן,
זה מאטראצי וזה עזרא",
"עזרא? איזה מן שם זה ליגואר?" אמרתי בחצי חיוך,
"אתה מסתלבט לי על השם?" פלט לפתע עזרא היגואר.
"באמת שם מעפן", אמר מאטראצי הנשר ונקרע מצחוק. "שם של דיג יש
לך, עזרא הדיג, עזרא הדיג", הנשר שר בקול מרגיז, מעצבן את
עזרא היגואר וממשיך להיקרע מצחוק.
"זה על שם הנשר האחרון שטרפתי", הגיב לו עזרא, "אין לי בעיה
להחליף אותו למאטראצי, יא חתיכת ציפור אוכלת נבלות שכמותך"
אומאדן, שהיה משועשע מכל הסיטואציה הזו צ'יפח את הנשר שלו
בחיבה וביקש ממנו לא להסתלבט על עזרא. "עזרא היה חבר טוב שלי,
לפני שהתחלנו לחלטר בירקון, על שמו הוא נקרא", הסביר לי
אומאדן.
"יייש לך יגואר מדבר... וגם הנשר שלך..." מלמלתי בחוסר אמונה.
"כולם מדברים. צריך רק לדעת להקשיב." רב החובל תרם עוד משפט
לפנתיאון. משפט שלקוח מאיזה ספר של מצביע שלום עכשיו הזוי.
"לא תזמין גם אותנו לאיזו כוסית קטנה, אבא'לה?" אמר מאטראצי,
והחל לרחף בתנועות קצרות מעל ראשו של אומאדן. עוד שתי כוסות
הופיעו משום מקום ונלגמו באותה מהירות שמולאו.
רק אז הבחנתי באורות העיר מתרחקים והולכים. את רידינג, כבר
בקושי ראו מפה. לא ידעתי שאפשר לצאת מהירקון לים הפתוח, בחיי.
רוח חזקה יותר אחזה במפרש והאיצה את תנועת הסירה שגם כך הייתה
כבר בשלב הזה די מהירה. רציתי לשאול לאן אנחנו שטים, או לצרוח
שמישהו יציל אותי, אחד מהשניים, אבל משום מה האורות המרצדים
והמתרחקים של העיר סיקרנו אותי יותר.
"זו לא שאלה של סקרנות, זו לא שאלה של עניין, זו שאלה של
קיומיות." אמר אומאדן בקולו הצלול, "לאן אנחנו שטים באמת?"
חשבתי שמדובר בעוד משפט של פסיכולוגיה בגרוש. לאן אנחנו שטים
בים של החיים או משהו כזה, אבל אז עזרא הגיע ושאל את אותה
שאלה רק בנימה פחות דרמטית. "לאן אנחנו שטים, בוס?"
שניהם הסתכלו עלי ואז הבנתי, הבוס זה אני.
"איך אני אמור לדעת לאן אנחנו שטים אם אני לא יודע איך משיטים
סירה. וחוצמזה, אין לכם פה בכלל הגה. איך אפשר לנווט את הסירה
הזו? אולי עם המפרש? משתמשים ברוח וכאלה?"
"לא איתי", אמר אומאדן, "הסירה תנוע לאן שתרצה שהיא תנוע".
"ל-א-ן שארצה? ואם אני ארצה..." ולפני שהספקתי לסיים את המשפט
נהיה קר בצורה מפחידה וקרחון גדול מרשים רבץ לו בשמש קפואה
כמו דינוזאור ענקי בים מלא בדינוזאורים לבנים.
" היית חייב לקרוא את הכתבה הזו על אנטרקטיקה?! ידעתי שהוא
יביא אותנו לפה. אמרתי לך", מאטראצי נחת על כתפו של אומאדן,
ורב החובל חייך, הרים את ידו באוויר וכאילו נגע באיזה מזגן
בלתי נראה. מיד נהיה חמים ונעים בנוף מלא בקרחוני עד ושלג לבן
ובתולי.
הנוף התחלף באותה שנייה שבה הוא הופיע ולפתע שטנו בעננים,
מרחפים מעל הר מדהים בעוצמתו, למרות שלא הייתה לו צורה מרשימה
במיוחד. הרגשתי שיש משהו אחר בהר הזה, והעובדה שאני הבאתי
אותנו לפה הובילה אותי להבין שמדובר באוורסט, ההר הגבוה ביותר
בעולם.
"אתה לומד מהר", עזרא צעק, מנסה להתגבר על רעש הרוח. "האחרון
שלמד כל כך מהר כבר מזמן לא איתנו ותאמין לי שהוא היה משהו
מיוחד. אסור לי לחשוף את שמו כי זה נוגד את אמנת המכשפים
והשדים, אבל סמוך עלי כשאני אומר לך שהוא היה משהו מיוחד".
והנוף השתנה שוב, והפעם אני בסן-סירו מרחף מעל 22 שחקנים. 11
באדום ושחור ו11- בכחול ושחור. אינטר-מילאן, הדרבי המילאנזי,
אצטדיון מלא.
לא החלטתי מה יותר מרשים. האוורסט או המגרש הכי יפה שראיתי
מימי והנוף השתנה שוב, הפעם למשהו מפתיע הרבה יותר.
ראיתי את ההורים שלי. צעירים. גאים. מסתכלים על תעודה שהבאתי
מבית ספר.
"זה כבר יותר מידי בשבילי!", ניסיתי לצעוק, "מה הולך פה?!"
"לא ראינו מישהו שהבין את משמעות הסירה כל כך מהר. אנחנו
מעלים אנשים על הסירה הזו ונותנים לכולם את אותה האופציה.
להשיט את הסירה ל-א-ן שהם רוצים. יותר מ90- אחוז מהם נתקעים
באיזור המפרץ שממנו הם יוצאים וממהרים לחזור הביתה, יתר 10
האחוזים מקובעים ברובם לשיט במים בלבד. הם לא מבינים שאפשר
להגיע לאן שהם רוצים, אלה שאינם מקובעים בדר"כ ממריאים אחרי
די הרבה זמן וגם אז הם לא מרהיבים עוז ומגיעים להרים המושלגים
של נפאל, אבל אני יכול לספור על יד אחת את אלה שהצליחו להבין
שאין להם שום סיבה להתקבע במרחב הזמן. אתה הבנת את זה מהר
יותר מכולם".
ובאותה מהירות שגם הבנתי את זה, חזרנו לשוט במי הירקון
הדלוחים. כל כך רציתי לראות יותר, לראות את ההיסטוריה של המין
האנושי ואת החיים העידן הדינוזאורים, לפתור לעצמי תעלומות
שקיימות אלפי שנים, ללמוד מהתבוננות באנשים הגדולים בהיסטוריה
כמו אייזק ניוטון ואברהם אבינו, ויותר מכל רציתי לראות את
החיים שלי חוזרים להם אחורה במשעול הזמן, אבל נחתנו בירקון.
"אתה מפחד. מפחד שתלמד דברים שינתצו לך מיתוסים. גם אתה, אחרי
הכול, מקובע", אומאדן נראה מאוכזב. "שטנו מספיק להיום".
"אבל אני לא מפחד, אני סקרן, אני רוצה לראות יותר!" , ניסיתי
לבטל את רוע הגזרה ולחזור לים הפתוח.
"אתה אולי אומר את זה, אבל האני העצמי שלך הביא אותנו חזרה
לכאן, לפארק", מאטראצי התעופף ונחת קרוב לעזרא שבתורו הוסיף
נהמה עמוקה של אכזבה.
"אתה רוצה לחיות את החיים האמיתיים, מבין מה אתה צריך לעשות
כדי לפרוש כנפיים ולהמריא אחרי החלום שלך, לספק את הסקרנות
הנכונה שלך ולהפסיק להיות כמו כולם. רוצה, מבין, אבל לא יכול.
אתה חי את החיים כמו כולם, למרות שבפנים, עמוק בפנים, אתה
שונה".
וכמו שזה התחיל - כך זה גם נגמר. אני עומד על האספלט המוכר של
הפארק והסירה שנעלמה באופק (יש אופק בירקון? נו באמת...)
אז חזרתי לרוץ. הדרך חזרה הביתה הייתה שונה מהדרך לכאן
וכללההותירה את המקום שבו הייתי לרגיל ולא מיוחד, כפי שזכרתי
אותו.
מכוניות אוטובוסים ובחור שמנקה את מדרכות ת"א עם מפוח שעושה
רעש של חללית שממריאה (ומעיר את כל מי שנמצא בטווח השמיעה
שלו. למה לעזאזל זה חייב להרעיש כ"כ? ולמה כל כך מוקדם?!)
נכנסתי בשקט למיטה אחרי המקלחת הצוננת, אפוף מחשבות ומוטרד.
אני צריך לישון. אני הולך לעבודה עוד כמה שעות. איך אני אוכל
להירדם אחרי לילה כזה? מי יאמין לי ששטתי בזמן? שפגשתי יגואר
מדבר ורב חובל מוזר. עוד דקה ועוד דקה, הכול נהיה דומם ואפילו
המפוח מהגיהינום כבר לא הפריע לי. נרדמתי.
הסוף הנכון של הסיפור צריך להיות כמו באיזה סרט הוליוודי. אני
מתעורר ונעליי הריצה שלי מלאות בחול, או רטובות מהשלג של
האוורסט או משהו שיעיד על כך שאכן האירועים המדהימים של אתמול
היו אמיתיים, אבל לא רק שלא הייתה לכך תזכורת - הנעליים שלי
היו ספונות להן עמוק במגירה שלהם, באותו מקום שבו הן שרצו
בימים האחרונים.
אז חלמתי את הכול. כן. ברור. בחיים לא הייתי עולה על הסירה
הזו, גם אם הייתה אכן כזו סירה. אני הרי בנאדם מחושב ולא ממש
ספונטני, למרות שאני רוצה לחשוב שכן, ואם כבר הייתי עולה -
הרי ברור שאין יגוארים מדברים ונשרים מזמרים ובודאי ובודאי
שאין סירה שיכולה לנוע במרחבי הזמן והמקום.
ואם זה היה רק חלום, למה שאני אנסה להפיק ממנו מסקנות? וזה לא
שחסרות מסקנות להסיק. כל מה שאמר רב החובל המהולל של הסירה
הדמיונית שלי, כל משפט ומשפט, כל מילה שיצאה לו מהפה הייתה
בעלת משמעות עמוקה, כזו שיכולה וצריכה לשנות דרכי חיים של
אנשים, אבל זה בסדר - זה היה רק חלום. לא צריך לשנות כלום.
אז נקום, נצחצח שיניים, נשתה קפה ונלך לעבודה, כמו בכל יום
רגיל, כמו כל בן-אדם רגיל.
אני עדיין אוהב לרוץ. פעם בשבוע, שבועיים אני משתדל לצאת
לאוויר המזוהם של העיר ולנקות את הראש.
אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מחפש לפעמים את הסירה "שלי",
מקווה שיום אחד אני אפגוש את אומאדן והחבר'ה הטובים, אבין
שהכול היה אמיתי ושדרך החיים שלי חייבת להשתנות ואפעל בהתאם.
אשתנה. אמלא את ייעודי בחיים (אם הייתי יודע מה ייעודי בחיים,
כמובן).
למזלי זה עדיין לא קרה. אפשר להמשיך בריצה המטורפת של החיים
בלי לחשוב יותר מידי. איך אמר לי פעם אחי הגדול? אל תחשוב
יותר מידי, זה לא בריא...